אדר ב: על פילים ופלאים

על חדש ניסן נאמר בתורה "ראשון הוא לכם לחדשי השנה". חוץ מראש השנה החגיגי בתשרי, מסתבר, ישנו ראש שנה סמוי באמצע השנה, בראש חודש ניסן. לפי זה ה'אלול' של השנה הסמויה הזו הוא אדר, ובמקרה של שנה מעוברת, אדר ב'. אלא שבניגוד לאלול – חודש התשובה הרציני, הנתון תחת אימת הדין של ראש השנה המתקרב – באדר הפורימי יש לסכם את השנה ולהתכונן לחדשה דרך שמחה וצחוק.

מפיל לפלא

לפי הקבלה לכל חודש מקבילה אות המשקפת את מהותה. האות של אדר היא קו"ף, שהיא גם מלה בת שתי משמעויות: החיה קוף וקוף המחט. בחודש שעבר התמקדנו במובן הראשון והפעם נתמקד בשני.

המחט היא המצאה מופלאה: מלפנים חוד, מאחור חור, והרי לפנינו מכונת תפירה זולה ואלגנטית. מסיבה מיסתורית, חור המחט נקרא קוף (אולי כי הוא עוקב אחרי החוד כקוף אחרי בן-אדם). זאת ועוד: מימרה מפתיעה של חז"ל תופרת את קוף המחט לחיה מצחיקה אחרת – הפיל. בדיון על חלומות אומרים חז"ל ש"אין מראים לאדם [בחלום] אלא מהרהורי לבו" – לכל פרט בחלום יש אחיזה בחיי האדם, ולכן על דברים התלושים לחלוטין מחיינו איננו חולמים. ומה הדוגמא שהם מביאים? פיל הנכנס בתוך קוף מחט.

מדוע בחרו חז"ל דוקא בדימוי סוריאליסטי זה? מכיוון שאין בדבריהם פרט שרירותי, הרי שמשהו עמוק מסתתר כאן. מעבר לכך, נשים לב שלא מדובר בדבר שבלתי אפשרי לחלום אותו, אלא רק שהאדם הסביר, שאינו חושב על דברים כאלו, לא יחלום אותו. אך מי שימלא יומו במחשבות על פילים הנכנסים בקופי מחט בהחלט אמור להצליח לחלום עליהם. למעשה, כפי שמייד נסביר, מדובר בחזון עמוק ביותר שעל כולנו לשאוף לחלום ולהגשים.

מהו הפיל? לפני הכל, מדובר בחיה הגדולה ביותר ביבשה. לפי חז"ל לכל חיה בטבע יש פסוק המבטא את מהותה, פסוק אותו היא 'שרה' בעצם קיומה. פסוקו של הפיל הוא "מה גדלו מעשיך ה', מאֹד עמקו מחשבותיך". קיומה של חיה ענקית כזו, על השקט והכובד המלכותיים בהם היא מתנהלת, היא המחשה לגדולת הבורא ("מה גדלו") והד לעומקים הבלתי מפוענחים שלו ("מאד עמקו"). מסיבות אלו הצביעו חז"ל, לצד דימוי הפיל בקוף המחט, על זיקה בין פילים לפלאים. המלה פלא קשורה מאוד באות אל"ף, סמל לה' האחד הנפלא מעינינו. האל"ף של אלקים מסתתרת כביכול מבעד לבי"ת של "בראשית", סמל לאחדותו הנסתרת של הבורא שמאחורי השניות הנגלית של הבריאה. רשת הסמלים הזו ממחישה כיצד בפיל, עם כל ארציותו, יש מן הפלא של האל"ף הזו (כפי שאפילו מורגש במלה האנגלית elephant).

מהו איפוא פירוש הפיל הנכנס בקוף המחט? נראה שיש כאן איור סמלי לבריאת העולם: ה' האינסופי בורא חלל מצומצם ואז חודר לתוכו. הבלתי-מוגבל נכנס לתוך המוגבל. הדימוי בא לנער אותנו מהתפיסה הרווחת שהאלוקות היא נשגבת ומופשטת ולכן מרחפת מעל המציאות ואינה מתעניינת בבני האדם הנחותים. כניסת הפיל לקוף המחט פירושה שאלוקות נשגבת באמת תחדור גם לחללים הקטנים ביותר של חיינו (תתעניין אף ב'קופים' נחותים כמונו). מה פירוש יציאת הפיל מהצד השני? הוא מבטא את התגלות ה' בתוך העולם, התחדשות תהליך הבריאה יש מאין בכל רגע. הפיזיקה הקוונטית מתארת כיצד חלקיקים תת-אטומיים נבראים ומתכלים בכל רגע; הפיל המגיח מקוף המחט רומז כי הדבר נכון לא רק במיקרו אלא גם במאקרו: המציאות כולה נבראת בכל רגע יש מאין.

אי-הסבירות לראות תופעה כזו בחלום מעידה על כך שרעיון הבריאה יש מאין נשגב מתפיסת אנוש. מצד שני, היכולת להרהר בכך ביום עד שחולמים על כך בלילה משמעותה שהאדם כן מסוגל לשער בלבו את הפלא הזה, גם אם לא לתפוס אותו לחלוטין.

מאני לאין

כמעט כל אחד זוכה, לפחות פעם אחת, לחוש משהו מפלא האינסוף האלוקי. חוויה זו דומה במעט להשתאות שודאי מילאה את האדם בימי קדם בעומדו לראשונה, בערבה החשופה, פנים בפנים מול פיל. אך רוב הזמן אנו חיים בהדחקה של הרובד בתוכנו הער לחוויה הזו. לעומת הפיל(א)יות האלוקית ישנה הפיליות שלנו – השומנים העודפים ו'עור הפיל' שאנו צוברים סביב שורש נשמתינו והמשכיחים מאיתנו את זכרון היותינו נבראים בצלמו של בורא מופלא.
על מנת לשחזר את הרובד בתוכנו החי את הזכרון הזה עלינו לזכך את עצמנו. לשם כך צריכים אף אנו לעבור בקוף של מחט. מהו קוף המחט שלנו? ניתן לדמותו למראת יד קטנה המשקפת לנו את 'קופיותינו' – עד כמה מגוחכת יומרתנו להיות בני אדם מכובדים, עד כמה אנו כקופים לעומת מה שאנו עוד יכולים להפיק מעצמנו. העימות עם הבבואה הזו מטהר אותנו מהדימוי העצמי השמן שלנו. הוא הופך את האַנִי שלנו לאַיִן. בהגיחנו מצדה השני של המראה קלילות חדשה פושה באברינו ואנו מסוגלים לחיות ולתת ביתר חופשיות. מרחב התנועה החדש נפתח בפנינו מעניק לנו טעם מחוסר הגבולות של האינסוף שברא אותנו, ואנו מידמים לו. הפיל היוצא מקוף המחט הינו בהגדרה שונה מהפיל שנכנס לתוכו: על הפיל הראשון לא היינו יכולים להאמין שאי פעם ייכנס לתוך קוף מחט; על הפיל השני אנו כבר יכולים להאמין הכל.

בצעדת העדלאידע החוצה את אדר ב' וצועדת לתוך השנה החדשה עלינו להוציא את כל הפילים מהארון שלנו, התחפושות המגושמות שאנו עוטים כדי לשכוח מי אנחנו. נשוב ונלבש אותם בצעדנו ברחוב, אך הפעם לא כדי להסתתר אלא כדי להתגלות, כדי לעשות מעצמנו צחוק שיטהר אותנו מהם. מזוככים ממשמנינו העודפים נוכל להשתחל בקלות דרך קוף המחט של סוף השנה ולהגיח מהצד השני פילי פלאות קלילים שאין דבר בעולם שאין ביכולתם לעשותו.

אדר א: על קופים ואנשים

לפי הקבלה כל חודש מיוצג בידי אות המבטאת את מהותו. האות של אדר (שבשנתנו המעוברת תלווה אותנו חודשיים) היא קוֹ"ף, וממנה נצא להתבוננות שלנו. לשמה של האות קו"ף שני מובנים: החיה קוף וקוף המחט. החודש נתמקד במובן הראשון ובאדר ב' במובן השני.
חיית הקוף – המרבה לצחוק ולהצחיק ובחיקוייה 'מתחפשת' לבני האדם – מתקשרת באופן אסוציאטיבי לאדר ולפורים. אולם מעבר לכך היא גם מעלה למחשבה את אחד הויכוחים הגדולים ביותר בין הדת והמדע: תיאוריית האבולוציה. חודש אדר הוא הזדמנות לעיין מחדש במחלוקת זו לאור הקבלה, שתמיד מפתיעה בתובנותיה.

שלושה סוגי התפתחות
שני הבדלים מבחינים בין תיאוריית האבולוציה לבין התורה. הראשון הוא שלפי התורה האדם נברא בידי בורא מכוֵון ומיטיב בעוד שלפי האבולוציה הוא נוצר מתוך 'ברירה טבעית' עיוורת; השני הוא שהאבולוציה מדברת אודות היווצרות הדרגתית מהחומר ואילו התורה אודות בריאה יש מאַיִן. לגבי ההבדל הראשון המצב פשוט – או שבוחרים להאמין או שלא; אך לגבי ההבדל השני התמונה מורכבת.
נפתח בעובדה ידועה למדי: בספר בראשית ישנם שני סיפורי בריאה, כאשר הראשון מתאר את הופעת האדם בפועל ב.ר.א ("ויברא אלקים את האדם בצלמו"), ואילו השני בפועל י.צ.ר ("וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה"). כל זה עוד לא פותר את הפערים בין המדע לדת, אך ממחיש משהו מ"שבעים הפנים" של התורה. על מנת להשלים את התמונה, נצביע על פועל שלישי חשוב, אף הוא מהסיפור הראשון: ע.ש.ה ("נעשה אדם בצלמנו כדמותנו").
שלושת הפעלים מקבילים בדיוק לשלושת ה'עולמות' הבסיסיים לפי הקבלה: עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשיה. 'עולם' הוא היבט מהמציאות המתגלה לאופן הסתכלות מסוים: עולם הבריאה הוא הגבוה ביותר ומבטא חידוש גמור מאַיִן ליש; עולם היצירה נמוך ממנו ומבטא שינוי של משהו קיים מצורה אחת לאחרת; ועולם העשיה הוא הנמוך מכל ומבטא שכלול או שיפור של משהו שאינו משנה את עצם מהותו.
לאיזה עולם תודעתי יש לייחס את האבולוציה? לכאורה יש למקמה בעולם היצירה, שכן היא עוסקת בהיווצרותם של מינים זה מזה. אך למעשה, התהליכים שהיא מתארת שייכים לעולם העשיה דוקא. תיאוריית האבולוציה כופרת בקיומן של 'צורות' מוחלטות ומובחנות בטבע. אין לפיה הבדלים מהותיים בין מינים, כולל לא בין האדם לחיה. כולם מצויים על רצף אחד ונבדלים רק בדרגת מורכבותם. גישה זו חושבת בדיוק במונחי עולם העשיה, בו דברים ניתנים לשכלול אך לא לשינוי מהותי.
יוצא שהתורה מסוגלת להכיל בעת ובעונה אחת שלושה תיאורים לגבי התפתחות האדם: שהוא נברא מאַיִן; שהוא נוצר מעפר; ושהוא נעשה... ממה? באה תיאוריית האבולוציה ומציעה שהאדם נעשה מקוף. המודל הרב-מימדי של הקבלה אינו שולל אפשרות זו, ובלבד שתשולב עם שני התיאורים האחרים. למעשה, האר"י הקדוש, גדול המקובלים שחי במאה השש-עשרה, כבר אמר שהקוף הוא הממוצע בין החיה לאדם. כלומר השניים סמוכים על רצף אחד ולפחות עקרונית תיתכן תנועה ביניהם.

בין אבולוציה חומרית לדבולוציה רוחנית
אכן, חז"ל דיברו מפורשות אודות תנועה בין האדם לקוף. אגדה תלמודית מספרת כי עובדי האלילים הראשונים הפכו בעקבות חטאיהם לקופים. יש להודות שמקופלת כאן תיאוריה מקורית למדי להסברת המאובנים האנושיים: היתכן שבמקום שלבי-ביניים באבולוציה מהקוף לאדם הם שלבי ביניים בדבולוציה מהאדם לקוף?
אך יותר בעומק, נראה שחז"ל ביקשו לתאר תהליך של ניוון פנימי. מהי דבולוציה רוחנית? אפשרות אחת היא שמדובר בהדרדרות מחשיבה במונחי כמה עולמות לחשיבה במונחי עולם העשיה בלבד. לפי זה, דארווין עצמו הוא 'קוף' שנוצר בדבולוציה רוחנית: התיאוריה הדארווינית רואה את המציאות כמונעת רק בידי סיבתיות חומרית – תהליכי 'עשיה' בלבד. התיקון לכך אינו ביטול הדארוויניזם אלא הכלתו במסגרת מודל-על הכולל גם תהליכי בריאה ויצירה. מכיוון שלעולם לא נוכל לבדוק מה התרחש בפועל בעבר השאלה המשמעותית היא, באיזה ציור אנו אוחזים במחשבתנו בהווה? בעניין זה, מובן שהשקפה המכילה מספר עולמות מחשבתיים מפותחת מזו המכילה רק אחד.

שכל, רגש והתנהגות
שלושת העולמות שהזכרנו מקבילים לשלושה רבדים בסיסיים בנפש: עולם הבריאה מקביל לרובד השכלי, עולם היצירה לרובד הרגשי, ועולם העשיה לרובד ההתנהגות. הקְבלה זו אומרת כי כל אחד מרבדי הנפש מסוגל להתקדם ולהיתקן דרך התמקדות בתהליך ההתפתחותי השייך לו.
הרובד השכלי הוא המופשט והמהיר מכל, ולכן מתפתח דרך התבוננות בתהליך הבריאה. כשהאדם מזכיר לעצמו בשכלו שהוא נברא מאַיִן, הוא מפסיק להתעסק בפרטים חיצוניים ועובר לשאלות העיקריות: לשם מה נבראתי? מה פשר קיומי? למה אני מקדיש את חיי? כמו כן, החשיבה אודות בריאה יש מאין מאפשרת לשכל לחולל שינויים גדולים בחיינו, בבחינת בריאתנו מחדש.
הרובד הרגשי צומח בהדרגתיות המאפיינת את עולם היצירה. אך בזמן שנטייתנו היא 'לזרום' עם רגשותינו, דימוי היצירה מן העפר תובע מאיתנו לטפס, לעלות מדפוס רגשי אחד לגבוה ממנו. בנוסף, הדימוי לפיו באנו מהעפר הינו היעיל ביותר לפיזור הגאוותנות הרובצת לפתחנו ולאימוץ פתיחות וענווה כלפי הזולת. לא לחינם נאמר בתפילה היהודית "ונפשי כעפר לכל תהיה".
שיפור דפוסי ההתנהגות הוא הקשה וההדרגתי מכל, ונעשה דרך הצטברות שינויים עדינים במרקמנו הטבעי. והנה, הדרך השימושית ביותר לשיפור התנהגותינו היא לשאוף תמיד להרגיש שאתמול היינו כקופים לעומת מי שביכולתינו להיות היום. במלים אחרות, עלינו לנסות ולחולל אבולוציה תמידית מהקוף לאדם. כך נוכל להיעשות לאנשים טובים יותר.
ביטול ההבחנה המהותית בין האדם לחיה הפך בדורנו תירוץ לאי-שיפור התנהגותינו הטבעית. אם אנחנו בסך הכל חיות מדברות מדוע שנידרש להתעלות מעל יצרינו? כך החל רעיון מוצא האדם מן הקוף להוביל בפועל לניוון האדם אל הקוף. חודש אדר, זמן ה"ונהפוך הוא" הפורימי, הוא השעה לסובב חזרה את הגלגל. גיוס הרעיון האבולוציוני לצורך שיפור המידות במקום הזנחתן הוא היפוכו על פיו, בריאתה מחדש של האבולוציה ככח יוצר בחיינו.

טבת: חוזרים לגיל עשר

בן עשר קופץ כגדי
נתבונן בשניים ממאפייני חודש טבת: הראשון הוא מזלו, הגדי, והשני הוא מספרו בסדר החודשים: הצצה בתנ"ך תגלה שהחודשים נספרים מניסן, ולפי זה טבת הינו החודש העשירי. האם יש קשר בין השניים? מדרש חז"ל מצביע על קשר. בעקבות עיון בפסוק "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל" המגלה בו בדיוק שבעה הבלים, הציעו חז"ל דגם שבעה-שלבי של מסלול חיי האדם:
בגיל שנה, הסבירו, דומה האדם למלך שהכל מחבקים ומנשקים אותו; בגיל שנתים ושלוש הוא דומה לחזיר שמתפלש בבוץ; בגיל עשר הוא קופץ כגדי; בגיל עשרים דומה לסוס שצוהל, מתייפה ומחפש אשה; לאחר שמתחתנים מתדמים לחמור שעובד קשה; לאחר שיולדים ילדים מתדמים לכלב היוצא לרחוב ללקט לחם. עד כאן ששה שלבים הזהים אצל כולם. שלב 7 שונה, ותלוי בדרך בה הלך האדם בימיו: אם היה מ"עמי הארצות" המכלים זמנם לריק הוא מתדמה לקוף, לא עלינו; אך אם הקדיש חייו ללימוד ולתיקון המידות הוא שב להיות, כמו בגיל שנה, מלך.
לכאורה, שלב ה"גיל עשר קופץ כגדי" אינו חשוב מהאחרים; אך למעשה הוא תופס מקום מרכזי ביותר בתהליך ההתבגרות כולו. זהו בעצם השלב הכי 'הַבְלוּתי' – גיל מעבר בו הילד כבר בעל שכל והבנה, אך עדיין נטול דאגות וחופשי להשתולל כתינוק. הדרך לראות את מסלול החיים כולו כהבל – סדרת מתקני שעשוע שאנו קופצים מאחד למשנהו – היא להיות מחובר לגיל עשר ולחווית ה'קופץ כגדי'. לדבר זה יש אפילו רמז גימטרי: המלה כגדי שווה בדיוק הבל.
האמירה ש"הכל הבל" נשמעת תמיד כהבעת יאוש, אך עבור מי שבוחר בחיים זוהי חוויה חיובית וחיונית שדווקא מנצחת את היאוש. ככל שמתבגרים יש נטיה לשקוע למרירות וציניות, לראות במציאות סדרת מחסומים כבדה שאין לחצותה, ולאבד את היכולת להשתעשע עמה. במצב זה הזכירה שהחיים הם גם קצת הבל בולמת את השקיעה הזו, ומאפשרת לאדם להיוותר ילד בנפשו השומר על רעננות והתחדשות.
טבת החורפי והגשום מזמין אותנו לשוב לגיל עשר ולקפץ כגדי בשלוליות, להפיח בעצמותינו היבשות קצת מהבלי הילדות שלנו ולהחיותם מחדש.

קוף או מלך?
רמז נוסף למרכזיות גיל עשר במסלול החיים מסתתר במשמעות הקבלית של המספר עשר. הקבלה מתארת כי הקב"ה מקיים את העולם באמצעות עשרה 'כוחות' המכונים "ספירות". מבין אלו העשירית והאחרונה מכונה "מלכות" והיא מבטאת את כח ההגשמה בפועל של רעיונות רוחניים. באופן כלשהו, אם כן, גיל עשר (וחודש טבת העשירי) קשורים לכח המלכות. דבר זה חושף קשר סמוי בין גיל עשר לשלבי הפתיחה והסיום של מסלול החיים, שבשניהם מוזכר מלך. באופן מיסתורי כלשהו, סגירת המעגל בין הזקנה המתוקנת והינקות קשורה בגיל עשר, אך כיצד?
ובכן, מסתבר לומר שפרשת הדרכים המובילה לשני סוגי ההזדקנות שבסוף המדרש נעוצה בגיל עשר. בגיל מעבר זה מוכרעת השאלה אם חווית הילדות תישכח ותיעלם או שמא תמשיך לחיות בנפש האדם. כאשר היא אובדת מוביל הדבר להזדקנות השלילית; כאשר היא נשמרת – להזדקנות החיובית.
אכן, ההבדל העמוק בין 'עם הארץ' ל'תלמיד חכם' אינו נובע ממעמד חברתי או כלכלי אלא מבחירה. עם הארץ הוא מי שברגע מסוים בחייו החליט שאין לו יותר דברים חדשים ללמוד, שהוא כבר ילד גדול שיודע הכל; כתוצאה, הוא הולך ומסתגר בדעותיו עד שהופך לקריקטורה של אדם – 'קוף' המדקלם את הידוע לו מראש. תלמיד חכם לעומת זאת הוא מי שתמיד מרגיש שיש לו עוד מה ללמוד, שביחס לכל מה שהוא לא יודע הוא עדיין ילד; תלמיד נצחי כזה זוכה להזדקן באופן שלא נס ליחו, וזוכה לכבוד כמלך (בקפיצותיו הילדותיות הוא אמנם בורח מן הכבוד, אבל דווקא משום כך הכבוד רודף אחריו...).
כל אחד מאיתנו צריך מדי פעם לעצור ולשאול עצמו, האם אני רוצה להזדקן כקוף או כמלך? הדבר תלוי בנו ובשאלה אם נטפח בתוכנו את חווית הילד הסקרן והקופצני, המתלהב מלימוד דברים חדשים.

שובו של המלך
מה שנאמר כאן לגבי היחיד ניתן גם ליישום ברמת העם. כפי שאדם מבוגר ששכח ילדותו יזדקן במרירות, כך גם ציבור השוכח את חלומות ילדותו עלול להקלע לאובדן דרך.
והנה, אחד מחלומות הילדות הנלהבים במיוחד של עמנו הוא כינונה של ממלכה – עם מלך וארמון והכל, אך בגירסה יהודית. חלום זה נראה היום תלוש לחלוטין מהמציאות כמובן. לילד בן עשר לגיטימי לשחק במלכים ונתינים, אך בשלבים מאוחרים יותר הדבר נדמה כגובל בפיגור. באותו אופן השאיפה להקמת ממלכה בימי קדם מובנת, אך לרצות בכך בעידן המודרני והמפוכח זה כבר פרימיטיבי.
דחייתו על הסף של רעיון המלוכה נובע כמובן מחשש עריצות מהסוג שראינו במשטרים טוטליטריים ובחצרות המלכות המסואבות נגדם יצאה המהפכה הצרפתית. אך חזון המלך היהודי שונה בתכלית מדגם זה, ומזכיר את היחס בין שני הזקנים דלעיל: עריצות נולדת בקרב מי שסמכותו מוחלטת, שאין מעליו רשות כלפיה הוא חש כילד; בדומה לזקן עם הארץ דינו להתקשח ולהתנכר לעמו. המלך היהודי לעומת זאת הוא ריבון הכפוף תמידית לחוקיו של ריבון-על שמיימי, "מלך מלכי המלכים", ושלפיכך עליונותו על נתיניו מומתקת בהיותו ניצב לצדם כשותף בעבודת השם; בדומה לזקן התלמיד החכם משתמרת בו חווית הילד, המבטיחה כי סמכותו לא 'תעלה לו לראש' וכי יתמיד להאזין וללמוד מאחרים (אף מבחינה לשונית, מלך בעברית הוא מי שנמלך באחרים ואינו מתיימר להחליט הכל לבדו).
בשובנו בימי טבת לימי ילדוּתינו, נוכל להשתעשע השנה גם בחלום אודות שליט מסוג אחר, שאינו ראש ממשלה המושל באזרחיו ביד רמה, אלא מלך-נמלך המהווה חלק מן העם ומפיח בו רוח נעורים.