‏הצגת רשומות עם תוויות מלכות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מלכות. הצג את כל הרשומות

יום שני, 21 בדצמבר 2009

טֵבֵת: חוש הכעס


"כל הכועס – כל מיני גיהנֹם שולטין בו" (בבלי נדרים כב, א).

קשה לחשוב על תכונה גרועה יותר מהכעס. לא בכדי אמרו חז"ל "אל תְרַצֶה את חברך בשעת כעסו": בזמן שכועסים – כש'הדם עולה לראש' והפנים מאדימות ומרגישים שעומדים להתפוצץ – אנו מאבדים שליטה על עצמנו. לאבד שליטה זה לאבד את מה שעושה אותנו לבני אדם, את צלם האלקים שבנו. לכן אחד היעדים המרכזיים של עבודה רוחנית בכל מקום הוא להתעלות מעל הכעס.

מפתיע איפוא, שאחד מ-12 חושי-הנפש שהקבלה מונה הוא חוש הכעס. חוש הכעס הוא היכולת לדעת כיצד, מתי ועל מה ראוי לכעוס. מסתבר שלפי היהדות הכעס אינו פסול מעיקרו. כמו כל תכונה אחרת בנפש לא צריך לדכא אותו לגמרי, אלא לווסת ולכוון אותו. מרבית הכעסים הם חיצוניים ושליליים, אך ישנם כעסים הנובעים מתוך דאגה ואכפתיות, ושאדרבה – הימנעות מהם היא השלילית. בלשון ספר הזוהר, "יש רוגז ויש רוגז... יש רוגז הנקרא 'ברוך' ויש רוגז הנקרא 'ארור'".

השאלה היא כמובן, כיצד להבחין ביניהם?


כעס וראיה

כמוסבר בגליונות הקודמים, כל אחד מששת החושים הראשונים מהווה הכנה נפשית לאחד מששת החושים האחרונים – זה שחודשו ניצב 'מולו' במעגל השנה. החודש שניצב כנגד טבת הוא תמוז, שחושו היה חוש הראיה. באיזה אופן ניתן לדבר על חוש הראיה כסולל את הדרך לחוש הכעס?

עניינו של חוש הראיה היה לפתח ראיית עומק, ללכת מבעד לפני השטח ולחזות ברבדים הפנימיים של המציאות. והנה, אחד הדברים העיקריים שראיה פנימית מעניקה הוא הכֹח להתעלות מעל כעסים. המעמיק ראות יכול להציב בהקשר רחב את האירוע מעורר הכעס, להשקיטו ולשקול בקור-רוח את התגובה הנכונה בה יבחר.

אך ההתעלות מעל הכעס החיצוני היא רק השלב הראשון. בחסידות מוסבר כי אף שעלינו לחפש תמיד את הטוב הסמוי שמבעד לדברים הרעים שקורים, לנו או לאחרים, אסור לנו להפסיק להתפלל ולהשתדל אחר "הטוב הנראה והנגלה" – ביטול הרע ונצחון הטוב כפשוטם. ההסתכלות מבעד לפגמים ולעיוותים הנגלים אינה שלמה אם אינה מובילה בסופו של דבר גם לַתביעה לראות בתיקונם, לחזות בעיני בשר בעשיית צדק ממשי בעולם הזה. תביעה זו היא חוש הכעס המתוקן, עליו נאמר "עששה מכעס עיני" – הוא אינו מוכן לסבול לראות את אי-עשיית הצדק לאורך זמן.

בחסידות מוסבר שהסיבה הפנימית לכך שיש לנו שתי עיניים (מעבר לראיה סטריאוסקופית), היא שנוכל להפנות עין של חסד כלפי חוץ ועין של ביקורת עצמית כלפי פנים. והנה, ניתן לראות שתי עינים אלו כמבטאות שני סוגים של כעס חיובי הנובע בעקבות הראיה הפנימית: העין המופנית פנימה מולידה כעס על מה שתלוי בנו (כדברי חז"ל על הפסוק "רגזו ואל תחטאו" – "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע"); והעין המופנית כלפי חוץ מולידה תרעומת על מה שאין בכֹחנו לתקן, ודרישה מה' שיסייע (כתפילת חנה, אם שמואל, עליה אמרה "מרֹב שׂיחי וכעסי דברתי").


חושים בן דן

השבט השייך לחודש טבת ולחוש הכעס הוא שבט דן (כהולם את שמו, הנגזר מלשון דין ומשפט). על שבט דן מסופר כי היה ה"ירוד שבשבטים" (בניגוד לשבט יהודה, "הגדול שבשבטים") – ולעומת זאת שהיה "מרובה באוכלוסין". במלים אחרות, שבט דן היווה את השכבה העממית ביותר, ה'עמךָ ישראל' הניצב בבסיס הפירמידה החברתית. מסיבה זו היה גם "מחנה דן מאסף לכל המחנֹת": אנשיו הלכו בסוף השיירה, ליקטו את אבדות כולם וכן היו הראשונים להתמודד עם אויבים התוקפים מהעורף.

הקבלתו של שבט דן לחוש הכעס משמעותה שציבור מהסוג של דן – אנשי השטח והמעשה, לאו דוקא המשכילים ביותר, הרוב הדומם – נוטה להיות בעל החושים הבריאים והעירניים ביותר למצבים בהם ראוי להפעיל כעס. חיבורם הישיר לצד המחוספס של החיים ונאמנותם הטבעית לעמם ולבני בריתם, מאפשרים להם לקלוט מצבים של עשיית עוול שאין לעבור עליהם בשתיקה. זאת בניגוד, למשל, לאנשים מסוג יהודה – אנשי האליטה המשכילה, בעלי חוש הדיבור (כלומר התרבות והתקשורת), שמרוב "חשבונות רבים" נוטים לפעמים לאבד סוג של יושר טבעי ופשוט.

תכונת הכעס המוצדק ניכרת במפורסם שבצאצאי דן, הלא הוא שמשון הגיבור, שהזדרז לערוך 'פעולות תגמול' בפלשתים כל אימת שפגעו בעם ישראל. בנוסף, היא מופיעה גם במדרש אודות בנו היחיד של דן, ששמו היה 'חֻשים' ושהיה חירש. המדרש מספר כי בשעה שעלו בני ישראל ממצרים לקבור את יעקב במערת המכפלה, הופיע פתאום עֵשָׂו הזקן, וטען שחלקת הקבר הנותרת, לצד לאה, שייכת על-פי דין לו. בין עשו ובני ישראל התפתח דיון משפטי בו שלף עשו טיעונים מטיעונים שונים לגבי אופיה המדויק של מכירת בכורתו ליעקב, שנגמר בכך ששלחו שליח חזרה למצרים להמציא את שטר המכירה המקורי. חֻשים בן דן, שלא שמע דבר מהפלפול המשפטי, שאל לפשר העיכוב, ולכשהוסבר לו מיד הזדעק – "ועד אז יהא סבא מוטל בבזיון"?! נטל חרב וקטל את עשו.

חירשותו של חֻשים לדקויות הדיון המשפטי איפשרה לו לראות מבעדו, ולזהות את הנקודה העיקרית: שעשו מהתל בבני ישראל, מסובב אותם על האצבע, ושכל דקה שחולפת מבלי שמשיבים לו כגמולו אינה אלא בזיון לעמנו. למרבה הצער, לא נס ליחו של מסר זה עד היום, וראוי לכולנו לתת עליו את הדעת.


כעס ועדינות

עבודת תיקון המידות בנויה בעיקר מעידוּנן, מטיפוחם של חושים דקים ורגישים. אך בעוסקנו בכך, עלינו להזהר מפני עידון-יתר – מצב בו מרוב עדינות אנו מוצאים עצמנו משותקים נוכח פשעים ועיוותים גלויים, חסרי-יכולת להגיב כלפיהם בתקיפות הראויה. במין 'הפוך על הפוך', עדינות-יתר מובילה לסוג של גסות וקהות-חושים. עדינות שלמה, איפוא, היא עדינות המודעת למגבלותיה, המסוגלת, ברגעי הצורך, להניח עצמה בצד ולפנות מקום גם לכעס צודק.

יחס זה בין עדינות לתקיפות מתומצת במדרש חז"ל על אחד מגיבורי דוד, בשם "עֲדִינוֹ הָעֶצְנִי". חז"ל דורשים ששמות גיבורי דוד הם בעצם כינויים לגבורותיו של דוד עצמו, ושהוא מכונה "עדינו העצני" משום ש"כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ". עבור דוד, התקיפוּת לא סתרה את העדינות אלא להפך – השלימה אותה.

דוד הוא מזרע יהודה, שבט העילית, ומדרש זה מספר כיצד הוא הפנים את מידתו של שבט דן המנוגד לו. אך כפי שיהודה צריך ללמוד מדן, כך גם דן צריך ללמוד מיהודה. אכן, אחת משאיפותיו הגדולות של מייסד החסידות, הבעל-שם-טוב, היתה לאחד את היהודים הפשוטים עם תלמידי החכמים, ולהראות להם כי לכל אחד מהם יש מה ללמוד מהשני.

השיעור שדן צריך ללמוד מיהודה איננו כיצד להוסיף כעס לעדינות, אלא כיצד לעדן את הכעס. הכעס המעודן אינו מתפרץ החוצה ללא שליטה אלא מופק מתוך דעה צלולה. זהו כעס ענייני, שבא לשרת מטרה, לא לפרוק את זעמנו שלנו, והוא נובע מנפש שלווה ונינוחה, משועשעת אפילו. זה הפירוש החסידי לפסוק מקהלת "טוב כעס משחוק": הכעס הטוב, מסבירה החסידות, נובע מתוך שחוק, מתוך שעשועים פנימיים חדורי אמונה כי גם הדברים המכעיסים ביותר הם בסופו של דבר מאת הבורא, ה"יושב בשמים ישחק". הם נבראו כאתגר עבורנו – להתמודד עמם בנפש רגועה ואצילית.

יום חמישי, 26 במרץ 2009

נִיסָן: חוש הדיבור

מקובל לדבר על חמשה חושים לאדם, כאשר רבים אוהבים להשתעשע עם המחשבה אודות חוש ששי. אולם לפי הקבלה האדם השלם ניחן בלא פחות משנים-עשר חושים! שנים-עשר החושים מקבילים לשנים-עשר חודשי השנה, לפי הסדר. אנו רגילים לחשוב על תשרי בתור החודש הראשון בשנה, אולם לפי התורה החודש הראשון הוא בעצם ניסן, חודש האביב וההתחדשות, עליו נאמר "החֹדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות יב, ב). והחוש של חודש ניסן, הראשון שיש לפתחו, הוא חוש הדיבור.
מה פירוש חוש דיבור? נקדים ונסביר שבמונח 'חוש' אין הכוונה רק לאמצעי חישה כמו חושי השמיעה, הראיה וכדומה. בעולם המונחים הקבלי, חוש פירושו זיקה, משיכה או כשרון לדבר מה, היכולת לחוש את טיבו של משהו ולהביעו היטב. להיות בעל חוש בדיבור אם כן זה לדעת לְדַבֵּר בצורה נכונה וזורמת, להרגיש מה ראוי לומר בכל מצב וכיצד לומר אותו. זהו החוש הראשון משום שהוא מאפשר לנו להביע עצמנו ובכך לבטא את מכלול חושינו-כשרונותינו.
הקשר בין חוש הדיבור לחודש ניסן ניכר בכך שבניסן חל חג הפסח, שהמצווה העיקרית בו היא "והגדת לבנך" – סיפור יציאת מצרים לילדים באופן המותאם להם. המלה 'פסח' נדרשה בקבלה כאומרת "פֶּה-סַח", כלומר פֶּה מדבר, שכן יעודו הוא תיקון הדיבור (הנצחון על פרעה, "פֶּה-רַע"). העובדה שלכל אורך פסח אנו נדרשים להמנע מאכילת חמץ מצטרפת אף היא לזיכוך הפה, שבאופן עקיף מתקן את הדיבור.
מה הן תכונותיו של חוש הדיבור המפותח וכיצד רוכשים אותו?

הדיבור כתכונת המנהיג
הדרך הטובה ביותר להבין את החושים היא להעזר במערכת מקבילה נוספת: שנים-עשר השבטים, צאצאי יעקב אבינו המייצגים את הבחינות השונות בעם ישראל.
השבט של חודש ניסן הוא שבט יהודה. אף שיהודה לא היה הבכור לבית יעקב אבינו, הוא ניחן באופי המנהיגותי ביותר. תכונה זו עברה בירושה לצאצאיו: שבטו הפך להיות השבט המוביל במדבר, נשיאו היה הראשון להעלות קורבנות במשכן, ולימים יצא ממנו המלך החשוב ביותר – דוד המלך, שמזרעו נועד לבוא המשיח, "משיח בן דוד". מסיבות אלו, יהודה מגלם את כֹח המלכות והמנהיגות (אכן, א' ניסן מכונה "ראש השנה למלכי ישראל").
ההקבלה בין יהודה לחוש הדבור מלמדת כי דיבור מתוקן קשור במנהיגות. אכן, תכונתו העיקרית של המנהיג היא כח דיבורו (עד כי אחד הכינויים למנהיג בתלמוד הוא 'דַבָּר'). מנהיג יודע לבטא במלים את רחשי החברה, וכן להשפיע במלותיו על מעשיה. הוא יודע לשאת דברים באופן שמדבר אל לבם של האנשים באשר הם שם, אך גם באופן המרומם אותם. בהיותו מופקד על אנשים המצייתים לדבריו הוא גם המתדמה ביותר לריבון העולם, הבורא בדיבורו מציאות. בהרחבה, ניתן לומר שכח הדיבור מבטא את הפן המנהיגותי של כל אחד ואחת מאתנו. בדיבור אנחנו מביעים את רצוננו ומטביעים אותו על המציאות. כל אחד צריך לפתח במידת מה את הכושר המנהיגותי שלו ודבר זה צריך לבוא לידי ביטוי בתיקון דיבורו (בהקשר ל"הגדת לבנך", הרי שכל הורה הוא בבחינת מנהיג הזקוק לכושר דיבור טוב מול ילדיו).

הודאה והנהגה
מה יכול יהודה ללמדנו אודות אופיו של הדיבור המנהיגותי המתוקן?
לאחר סיפור מכירת יוסף, ולפני קורות יוסף במצרים, מקדיש ספר בראשית סיפור שלם, לכאורה בלתי רלוונטי להשתלשלות האירועים המרכזית, לקורותיו הפרטיים של יהודה. מתואר כי נולדו לו שני בנים רעים שנישאו בזה אחר זה לאשה בשם תמר, אך במהרה מתו בשל חטאיהם. יהודה מבטיח לתמר את בנו השלישי, אך למעשה אינו מתכוון לתת לה אותו מחשש שגם הוא ימות. תמר מחליטה להתחפש לזונה, מפתה את יהודה ומתעברת ממנו. כאשר הוא שומע שכלתו בהריון הוא מצוה שיוציאוה להורג, אך היא שולחת לו סימנים המוכיחים כי הוא בעצמו אב הילד. בראותו את הסימנים אומר יהודה "צדקה ממני" ומבטל את גזר הדין.
הצהרתו הדרמטית של יהודה היא נקודת המפנה בחייו. לאחר שהיה שותף למכירת יוסף ולהונאת אביו, לאחר שניסה להונות את תמר והתפתה למי שדימה בעיניו לזונה, הוא עוצר, מתחרט ומתוודה. בהודאתו, שב יהודה אל טבעו האמיתי, המשתקף בכך ששמו נגזר משורש הוד. היפוך זה מסביר את מעשה ההקרבה העצמית שהוא עושה מאוחר יותר, בהתנדבו להפוך לעבד יוסף כדי שבנימין ישוב לאביו, המהווה תיקון לעוול שעשה לאבא. נציין כי יותר מאוחר מפגין דוד המלך את אותה תכונה, כאשר מול תוכחתו של נתן הנביא אומר מיד "חטאתי לה'" (בניגוד לשאול, שכאשר מוכיחים אותו מתחמק ומחפש תירוצים בטרם מודה בטעותו).
אנו מוצאים ששני האישים המלכותיים והמנהיגותיים ביותר בתנ"ך, יהודה ודוד, לא אופיינו בכך שהיו מושלמים אלא בכך שהיו מסוגלים להודות בפגמיהם. התנ"ך בכלל מתבלט בכך שאיננו כתוב ברוח ה'ביוגרפיות הרשמיות' המייפות מעללי מנהיגים, אלא חושף את חולשות גיבוריו. הסיבה היא שהעיקר לפי התורה איננו השלמות – הרי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ) – אלא ההודאה באי-השלמות. לפי החסידות, תכונת המלכות צריכה לשאת בקרבה שני הפכים: כלפי חוץ עליה לדעת להתנשא, ללבוש סמכותיות ולהשמיע דבריה בקול רם, אך כלפי פנים עליה להיות חדורת שפלות רוח. אם המלך אינו מרגיש שמצד עצמו הוא כאחד האדם – פשוט, פגיע ופגום – הוא מאבד יכולת להזדהות עם עמו ולהשפיע עליהם.
גילינו את סוד הדיבור המתוקן: הוא נוסד על היכולת להודות בטעות או בחטא. לפני שמרימים את הקול בסמכותיות, לפני שמתנסחים ברהיטות, לפני שלומדים את רזי הטיעון והשכנוע, יש לדעת להתוודות ולהתנצל, להרגיל את הפה לומר 'טעיתי' ברגע שמתגלה הטעות. מסיבה זו אומר היהודי כל יום "אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי..." וכך עובר על עשרים ושתיים אותיות הא"ב המרכיבות את הדיבור. ההכרה בפגמינו וההודאה עליהם אינה מחלישה את כחו של המנהיג אלא להפך – עושה אותו ראוי לו.

כדי לדעת לדבר צריך לדעת לשתוק
למעשה, יש שלב בתיקון הדיבור הקודם להודאה – השתיקה, הפסקת הדיבור הבטוח בעצמו ממנה נולדת ההודאה. "כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה" (משנה אבות א, יז): השתיקה משיבה אותנו לגופנו, להיותנו בני תמותה כמו כל הבריות.
והנה, מלה נרדפת לפועל שתק היא חש, שורש המלה חוש. כאשר אדם חש מלדבר הוא מתחיל לחוש את עולמו הפנימי ונעשה פתוח לתקנו. תיקון החושים כולם מתחיל בחכמת השתיקה.

יום רביעי, 4 במרץ 2009

אדר: פחד היהודים

לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה,
וְשָׂשׂן וִיקָר.
וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב,
וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם.
(מגילת אסתר ח, טז-יז)

מיד לאחר הפסוק המפורסם אודות האורה והשמחה והששון והיקר שהיו ליהודים אחרי נס פורים, וכמו כדי לפרט על שום מה היתה השמחה, מספרת מגילת אסתר שאנשים רבים התגיירו כי "נפל פחד היהודים עליהם".

המושג "פחד היהודים" מזמין ניתוח מעמיק. פנימיות התורה – הקבלה והחסידות – מבקשת למצוא בכל מושג ומלה בתורה רבדי משמעות עמוקים. ניגש כעת לבחון את משמעות המושג "פחד היהודים" בשלושה מישורים – מישור ארצי, מישור רוחני ומישור אלוקי (בלשון החסידות, עולמות-נשמות-אלוקוּת).

מישור ארצי: פחד מפני היהודים

המובן הראשון והארצי של "פחד היהודים" הוא הפשט: פחד מפני היהודים. מרגע שאחשורוש התיר ליהודים להגן על נפשם מפני שונאי ישראל שביקשו לפגוע בהם, התפשט בממלכה פחד מהם ומהעוצמה החדשה והמפתיעה שניתנה להם, ודבר זה הביא לגיורם של רבים שחששו להפגע.

לאורך מרבית ההיסטוריה היהודית לא היינו מפחידים כלל. מובן שלהיות מפחיד זה לא אידיאל מאוד נשגב, אך במקרה שלנו סבלנו מהקיצוניות ההפוכה: לאורך כל הגלות היינו חלשים ונרדפים וחיינו בפחד מתמיד מהעמים הסובבים אותנו. כמרד במציאות זו התעוררו יהודים רבים בשלהי המאה התשע-עשרה וקראו ל'תחיה לאומית' שתשיב לעם היהודי את כבודו האבוד. אלמנט מרכזי בכך היה לחזור ולהיות 'מפחידים' – לייסד "יהדות שרירים" חזקה שתוכיח לכולם כי איננו קורבנות חלשים אלא יודעים להתקיף ולהגן על עצמנו.

אימוץ תכונותיו של החזק והפעיל היה חידוש מרענן עבורנו, ובמשך כמה דורות סייע לנו לזקוף את קומתנו ולכבוש לעצמנו חלקת ארץ. רבים אומרים שעוד לא תמה עבודה זו, שהעובדה שעדיין פוגעים בנו פירושה שלא מספיק הטלנו את מוראנו על אויבנו. אך ישנה גם דעה הפוכה, ההולכת ומתבססת בקרב רבים, והיא שנקיטת תפקיד החזק והמפחיד גובה מאתנו מחיר כבד ואף משחיתה אותנו. הצלחנו לבסס עצמנו כמפחידים, היא טוענת, אולם חדלנו לפחד בעצמנו – לפחד מאי-צדק, מניצול לרעה של כוח, מהאפשרות שאנו טועים. ומי שמפחיד ואינו מפחד (רק צוחק על אחרים שמ-פ-ח-ד-י-ם...) אינו אלא בריון. תחושה זו כה עזה, עד כי עבור רבים נגזרת ממנה המסקנה האובדנית, כי עדיף לשוב למצב הגלותי בו חיינו בפחד מתמיד מאשר להמשיך להיות מפחידים בעצמנו.

מישור רוחני: הפחד של היהודים

והנה, דוקא עמדה ביקורתית זו, שתומכיה הם לכאורה הרחוקים יותר מהיהדות, מוצאת הד חזק בתורתנו. במונחי החסידות, המישור הארצי ('עולמות') הינו חלול ופגום אם לא מוסיפים לו את המישור הרוחני ('נשמות'). במישור זה, "פחד היהודים" מתייחס לחווית הפחד של היהודים עצמם. ואיזהו הפחד שצריך לקנן בלב היהודי? יש לו שם מוכר וקדום: יראת שמים.

יראת שמים היא בראש ובראשונה פחד להמרות את פי הבורא ותורתו, אולם בעומק יותר מדובר גם בפחד לבזות את צלם האלוקים שבנו, להשחת בעצמנו פן נפסיק להיות ראויים לו. החוויה הבסיסית של יראת שמים היא שיש מי שרואה אותנו, שפעולותינו צריכות לתת דין וחשבון מול סמכות שמעלינו: "דע מה למעלה ממך, עין רואה, ואֹזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים". עליה נאמר "אשרי אדם מפחד תמיד" (משלי כח, יד): היא צריכה ללוות אותנו בכל עת, להיות חדורה בכל מעשינו.

החדרת יראת השמים לתוך המעטפת החיצונית של הכוח והגבורה – הפחד של היהודים לתוך הפחד שהם מטילים על אחרים – מאזנת וממתיקה אותה. היא מוסיפה לה מימד של ביקורת עצמית, חשבון נפש, עידון המידות וזיכוך הכוונות, ובכך מהווה תריס בפני הגלישה לבריונות. שילוב זה מציע אפשרות ביניים מאוזנת בין שתי העמדות הקיצוניות שהוצגו לעיל – להיות ריבון כובש וחסר פחד, ולהיות חסר כוח אך מפוחד – שלא סתם מפשרת ביניהן אלא משלבת אותן.

מפירוש זה יוצא, שמה שנפל על עמי הארצות בימי מגילת אסתר, מה שהרשים אותם ועורר את קרבתם, לא היה רק הפחד הפיזי מפני היהודים, אלא גם יראה מיראת השמים שלהם. יראה זו עמוקה מקודמתה, שכן היא אינה מבוססת על פחד אלא על כבוד: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ויראו ממך" (דברים כח, י).

מישור אלוקי: "אלֹקי אברהם ופחד יצחק"

אלא שגם המישור הרוחני אינו מספיק. אם נישאר בו, הרי שבמוקדם או במאוחר ניפול לפח נוסף של שביעות רצון עצמית – הפעם לא מכמה אנו מפחידים אלא מכמה אנו יראי שמיים. קידוש יראת השמים מוביל לניכוסה לעצמנו, הפיכתה כלי להעצמתנו האישית – בדיוק כמו כוח הזרוע החיצוני. זַן חמקמק זה של גאווה יכול להיות בעוכרי השאיפה הרוחנית כולה ולהפיל אותה.

הדרך להשתחרר ממלכודת זו היא לטפס למישור נוסף, בו לא יראת השמים היא העיקר אלא מי שהיא מופנית אליו – היושב בשמים ממנו אנו יראים. זהו הפירוש של "פחד היהודים" במישור האלוקות. כאן, מתייחס הביטוי למושא פחדם של היהודים – הקדוש-ברוך-הוא. אכן, בספר בראשית מדבר יעקב אבינו אודות "אלֹקֵי אבי – אלֹקֵי אברהם ופחד יצחק" (בראשית לא, מב); כלומר, אחד מכינוייו של הקב"ה הוא "פחד", ואם כן "פחד היהודים" יכול להתפרש כ'אלוקי היהודים'.

העליה מהמישור הרוחני לאלוקי היא ההודאה בכך שכל מעלותינו, הן הכוח הפיזי והן יראת השמים שלנו, ניתנו לנו מלמעלה, ואם הקב"ה יחפץ בכך ביכולתו לקחת אותן מאיתנו בכל עת. הביטוי "פחד יצחק", הקושר את הפחד עם צחוק, מזכיר את הפסוק "יושב בשמים ישחק" (תהלים ב, ד), וכן את הבדיחה הידועה "אם ברצונך להצחיק את אלוקים ספר לו את תוכניותיך" (או במקור האידי: "מֶענטש טראכט אוּן גֹאט לאכט", האדם מתכנן ואלוקים צוחק). הזכרון כי הקב"ה הוא המנהל האמיתי היחידי של העולם מפוגגת כל יומרה מצדנו להיות בעלי כוח, כולל הכוח הבלתי-כוחני לכאורה של האמונה. כפי שיראת השמים המתיקה את הכוחנות החיצונית, כך השלכת כל מעלותינו אל הקב"ה ממתיקה את הגאוותנות הסמויה המתגנבת לחיי האמונה.

לפי פירוש זה, מה שהפיל את "פחד היהודים" על העמים היה נכונות היהודים לשמוט את כל תוכניותיהם ולהפתח לגמרי לרצון השם, כולל לאפשרות שיפסידו. אכן, זה הדבר המפחיד מכל. אלא שהפעם הפחד שהתעורר כלל לא היה מהיהודים אלא מהקב"ה עצמו, מההכרה בכך שהוא מחליט מי ינצח ומי יפסיד.

הפירוש השלישי של "פחד היהודים" הוא הפורימי מכולם. לאחר שרכשנו אומץ ארצי, ואז ריככנו אותו ביראת שמים רוחנית, עלינו להשליך הכל מעלה בהפקרות אמונית! כך נזכה לאורה ושמחה וששון ויקר, אמן.

יום ראשון, 29 ביוני 2008

תמוז: ובחרת בחיים

אנחנו רגילים לזהות את שמות חודשי הלוח העברי – תשרי, חשון, כסלו וכו' – כיהודיים, אך למעשה מקורם בבלי והם 'היגרו' ליהדות רק בזמן גלות בבל. מפתיעה מכל היא הסכמתה של היהדות לקבל את המלה 'תמוז': מדובר בשמו של אליל נוכרי שאף הוצב בבית המקדש. כיצד זה הסכימה היהדות, שיותר מכל באה להלחם בעבודת האלילים, לקבל שם זה כאחד מחודשיה?
לפי החסידות הפתרון העמוק למשהו שלילי אינו סתם לפסול אותו אלא גם לתקנו: לאתר את שורשו הרוחני הגבוה ולהצמיח ממנו משהו חיובי. בחירתה של היהדות לאמץ את המלה תמוז רומזת לנו ששלילת עבודת האלילים היא רק שלב ראשון בדרך לתיקון שלה. איפה שהוא, איך שהוא, מוכרח להיות איזה יסוד אמיתי למשיכה האנושית לאלילות, וחודש תמוז הוא הזדמנות לחפשו ולתקנו.

תמוז: הגיבור הטרגי הנצחי
מה היה פולחן התמוז? הרמב"ם מביא אגדה המספרת כי הוא היה נביא של אליל השמש שמלך רשע הרג אותו ב"מיתה משונה", כל האלילים האחרים התקבצו מכל העולם לספוד לו, ומאז יש לעלות אליו לרגל כל א' תמוז ולהצטרף לקינתם. במקום אחר מתואר שהתמוז עצמו היה פסל חלול עם עיני עופרת שהיו מחממים אותו מבפנים, והעופרת הנמסה היתה נוטפת על לחייו ונדמית כדמעות. הוא בוכה, הסבירו כהניו, בתחינה שיביאו לו מנחות וקורבנות. 'בכי' התמוז פרט על רגשי ההמון ובעיקר הנשים, עליהן נאמר שהיו מתקבצות ו"מְבַכּוֹת את התמוז" (יחזקאל ח, יד). המלה תמוז עצמה פירושה חום בארמית, ואכן התמוז קשור מאוד בחום: מעבר לכך שחיממוהו ושהיה קשור בשמש, הוא גם בישר על בוא העונה החמה ועורר חמלה בלב האנשים.

מתמונה זו עולה כי התמוז היה ה'כוכב' של טרגדיה קדומה, עתיקה אף מהטרגדיות היווניות, שסחף אחריו עדת מעריצות. יש לשער שהוא היה צעיר ויפה, ושהעולים לשחזר את סיפור מיתתו קורע הלב עברו מעין זיכוך רגשי. אך כמו בהרבה טרגדיות פופולריות, מדובר היה במניפולציה זולה למדי, 'עבודה בעיניים' באמצעות דמעות הוליוודיות מלאכותיות. מסיבה זו, גם החום שעורר התמוז בלב היה שטחי. ההזדהות חולצה מהאנשים בכוח ולא היתה עמוקה ואמיתית. אפשר לומר שפולחן התמוז היה 'סוחט הדמעות' הראשון בעולם.
אלילות התמוז חלפה מן העולם, אך הדים ושרידים שלה עוד נוכחים בכל מקום. הנצרות למשל היא אחד מגלגוליה המובהקים. הנצרות היא דת טרגית המייצגת אוירת נכאים וסבל, ושבמרכזה עומד 'משיח' שהוצא להורג במיתה משונה, שמוצג לרוב כדומע, ושחסידיו נדרשים לחוות עמו את ייסוריו ומיתתו (עד כדי הזדהות פיזית ממש בטקס המיסה הקתולי).
גם בתרבות החילונית המודרנית ניכרים אותותיו של פולחן התמוז. שירי דיכאון, סרטים סוחטי דמעות, ובעיקר פולחן האישיות סביב כוכבים שמתו בגיל צעיר (ובגלל סגנון חיי הכוכבים יש לא מעט כאלה) – כולם גרסאות חדשות של פולחן התמוז, המביאים מיליונים להדליק מציתים באולמות מוחשכים, לבַכּות את כוכביהם ולעלות לרגל לקבריהם. והיום כמו אז קהל היעד העיקרי הוא נערות שסבלו של האליל הכי נוגע ללבן.
אם הנצרות והערצת הכוכבים אינן נוגעות לכם, שימו לב שאלילות התמוז יכולה להתגנב גם לתוך נפשנו פנימה. אכן, דוקא אלו שלא מתפתים למושאי הערצה חיצוניים עלולים יותר מכל לברוא לעצמם דימוי עצמי טרגי ובאופן לא מודע להתחיל לסגוד לו. כאשר אדם מספר לעצמו שחייו הם טרגדיה, שוקע לרחמים עצמיים ומחכה לרחמיהם של אחרים – הוא למעשה מפסל בתוכו דיוקן עצמי בדמות התמוז, מייצר את דמעותיו שלו ומשתעבד לעבודת אלילים עצמית.

סוף עונת התמוזים
אימוץ המלה תמוז לאחד מחדשי השנה העברית אומרת שניתן לקחת את משיכתנו לגיבורים טרגיים – וכן את נטייתנו לברוא עצמנו בדמותם – ובמקום להיטלטל בין דיכוי שלה להתמסרות אליה, לבחור בדרך התיקון המעלה אותה. דבר זה נעשה בשני שלבים.
השלב הראשון הוא לקרוא לתרבות הדיכאון בשמה: עבודת אלילים שבאה לסחוט מאיתנו רגשות שטחיים (ועל פי רוב גם לא מעט מזומנים). ישנה משיכה נכונה לגיבורים ומורים וישנו עצב עמוק ואמיתי, אך לא אותם מעוררת תרבות הדיכאון. היא מייצרת רגשות מלאכותיים שכל תפקידם הוא שנתמכר אליהם, ושנשקע ביאוש כך שנזדקק להם שוב ושוב. כפי שהאמונה באליל היא גזירתה של פיסת מציאות אחת והאלהתה, כך גם תרבות העצב מבודדת חוויה נפשית אחת, מקרינה אותה על מסך ענק ויוצרת את האשליה שזו האמת במלואה (אכן, אחת המלים לאליל היא "עצב"). זיהוי הדכאון כאליל בא לנער אותנו מההשתעבדות אליו ולהזכיר לנו, שכמו שבחרנו להאמין בו אנו יכולים לבחור להאמין ב"אלֹקים חיים" טוב ומיטיב: "החיים והמוֶת נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים" (דברים ל, יט).
אך שלב זה אינו מספיק. הוא אמנם מנפץ את אלילי העצב המלאכותיים, אבל מצד שני מסתכן ביצירת חיים שכליים וקרירים עם נטיה לאופטימיות זולה. בעולם שסתם בוחר בחיים, כל מי שקצת רגיש לעומקי המציאות יביט בהורים ובמורים החייכנים ויזהה שיש כאן שקר, ואם לא יהיה מענה עמוק ואמיתי לרגש שלו הוא שוב ימצא מקלט בחיק גיבורים 'תמוזיים' למיניהם. ואמנם, לפי היהדות המעבר מאמונה באלילים לאמונה בה' הוא דו-שלבי. ברגע הראשון נראה שעוברים מעולם אלילי שבור לעולם נברא, מושגח ומלא תקווה. אך התלמוד עושה הבחנה מדהימה בין חיצוניות ה' לפנימיותו: כלפי חוץ מפגין ה' "עוז וחדוה", אך על המתרחש ב'חדריו הפנימיים' נאמר "במסתרים תבכה נפשי" – ה' בוכה על הגלות והשבר של העולם. יש כאן מעבר מעצב חיצוני המופנה כלפי העצמי (pity וכן self-pity) לעצב עמוק יותר הלובש צורה של אכפתיות ורצון להיטיב עם הזולת (compassion). העצב הפנימי הוא אכן רגש עמוק ויש לו הרבה מקום, אבל ניתן להגיע אליו רק לאחר שמנפצים את הסגידה לעצב הנרקיסיסטי של הטרגדיה.
אותו תהליך ניתן ליישום לגבי מושאי הערצה אנושיים: רצוננו לחפש מודל חיקוי ולקבל ממנו השראה אינו שלילי, אך יש לנתבו כראוי. במקום כוכבים שקועים בעצמם ועטויי הילה טרגית, עלינו לחפש דמות שמצד אחד הכריעה בבירור לטובת דרך חיים חיובית ושמֵחה, ומצד שני חוֹוה את צער העולם – ראשית של העם היהודי כולו, ובהרחבה של האנושות הבריאה כולה – ומשתמשת בו כדלק לצאת החוצה ולשפרו.

יום שישי, 20 ביוני 2008

ניסן: חיבור הראש והרגליים

במשנה מוסבר כי ישנם "ארבעה ראשי שנים" – ארבעה ימים המשמשים כראש השנה לעניין אחר. המפורסם ביותר הוא א' תשרי, ומוכר מאוד הוא גם ראש השנה לאילן, אך שני האחרים אינם ידועים., אחד מהם הוא א' ניסן, ראש החודש הנוכחי, אותו מגדירה המשנה כ"ראש השנה למלכים ולרְגָלִים". "למלכים" פירושו שאת שנות כהונתם של מלכי ישראל מונים מניסן (בניגוד למלכי העמים הסובבים שמנו את שנותיהם מתשרי). "לרגלים" פירושו שהסדר הנכון של שלושת החגים בהם היו כולם עולים לרגל לירושלים מתחיל אף הוא מניסן (ולכן הינו פסח-שבועות-סוכות ולא כפי שמקובל לסבור). לשני עניינים אלו כל מיני השלכות מבחינה הלכתית, אולם אותנו מעניינת כאן המשמעות הפנימית. כלל הוא, כי אפילו לנושא הלכתי 'יבש' יש רובד פנימי נסתר הנוגע לחיינו כאן ועכשיו. מה המשמעות העמוקה של מלכים ורגלים, ומה הקשר ביניהם?
נשים לב, שמלך הוא בבחינת ראש בעוד שרְגָלִים הם מלשון רַגְלַיִים. המלך מתפקד כ'ראש' העם הניצב מעל כולם ופוקד על כל האברים מלמעלה למטה; חגי העליה לרגל לעומת זאת מבטאים את 'הלך' רוחו של העם – כולל פשוטי העם המשמשים כ'רגליים' שלו – העולה ממקומות מגוריו לבית המקדש, מלמטה למעלה. בשתי מלים מבטאת המשנה שתי תנועות הפוכות, וכן את שתי השכבות הקיצוניות ביותר של העם. אך מה משמעות החיבור ביניהם, ומה פירוש הרעיון שהם חולקים 'ראש שנה' אחד?

מטוטלת הדיקטטורה והדמוקרטיה
מה משמעות הדבר כי א' ניסן הינו ראש השנה למלכי ישראל דווקא? פירושו שביום זה מסתתר לקח לגבי המודל היהודי למנהיגות. האנושות פיתחה שיטות משטר רבות וייצרה מנהיגים רבים. התורה אינה מבקשת להמציא מחדש את הגלגל המדיני, אך היא כן מבקשת להעלות אותו – 'לשדרג' את חזון המשטר המתוקן כך שיכיל גם יסוד של קדוּשה.
העידן המודרני עומד בסימן קונפליקט בין שני דגמי שלטון בסיסיים: הדיקטטורה והדמוקרטיה. נכון לעכשיו, דומה שהמודל הדיקטטורי פשט לחלוטין את הרגל והאדם המודרני נטש אותו סופית לטובת הדמוקרטיה – שלטון העם דרך נציגים נבחרים. הדמוקרטיה אינה מאפשרת לאדם אחד לצבור כח מוחלט, ודואגת 'לבדוק את דופק' העם אחת לארבע שנים כדי לוודא שהשלטון מייצג אותו. קשה למצוא היום אדם שלא יברך על שינוי זה, ושלא מרגיש בר-מזל על שזכה לחיות בדמוקרטיה.
אלא שמבט ישר ונוקב מגלה שגם השיטה הדמוקרטית לוקה בכשלים מהותיים מאוד. מה מכשיר את האדם ברחוב, אותי ואותך, לקבל החלטות מדיניות, צבאיות וכלכליות? האם יש לנו דוקטורט ביחסים בינלאומיים או נסיון רב שנים בניהול ממשלות? להנהיג צריך מי שכשיר לכך, אך המנהיג הדמוקרטי אינו נבחר לפי כשירותו אלא לפי דימויו הפופוליסטי, לא מאוד שונה מכוכב רוק. הוסיפו לכך את מיגבלותיו הרבות של המנהיג: ראש ממשלה נבחר יודע כי ברשותו ארבע שנים קצרצרות בכדי להרים בהם מהלכים מדיניים (כאשר בנוסף עליו להתמודד עם כל ה'בלאגן' שהוריש לו הדייר הקודם במשרתו). אין לו שום אפשרות לפתוח במהלכים של עשרים או שלושים שנה למשל. מעבר לכל זה, נראה שנבחרינו, מרגע שהם עולים לשלטון, אינם מרגישים כלל מחויבות לייצג את העם או להוועץ עמו במשאלים, ומתפקדים בפועל כ'מיני-דיקטטורים' – מה שמעלה את השאלה מה בכלל השגנו? למעשה, דומה שאלמלא הדיקטטורה היתה נושפת בערפה של הדמוקרטיה – בגללה כל ביקורת עליה נענית מיד במשפט "ומה עדיף, דיקטטורה?!" – היו הרוב מודים שמדובר בשיטה די גרועה (אכן, בגימטריה דמוקרטיה (374) שווה בדיוק לא דיקטטורה).

מלך מפזז ומכרכר
ומה עדיף, דיקטטורה?! לא, אך זה לא פוטר אותנו מלחפש אפשרות שלישית שתוציא אותנו מהמטוטלת ותשלב את מעלות שני קצותיה. והנה, במשנה הנ"ל בדבר המלכים והרגלים – שאינה אלא קצה קצהו של מאגר עשיר של מקורות בנושא מנהיגות יהודית – מקופל בדיוק כזה חזון. שכן מהי דיקטטורה אם לא רודנותו של ראש המנותק מגוף העם ומתיימר להתנשא מעליו, ומהי דמוקרטיה אם לא 'הצבעה ברגליים' של תרבות ההמונים הצועדת חסרת ראש ונטולת חזון? חיבור הראש והרגליים של ניסן רומז על חיבור אפשרי בין הריבון והעם, שאינו מוכר בעידן המודרני.
המפתח לחיבור הראש והרגליים טמון בפסוקים הראשונים בתורה העוסקים במינוי מלך. מצד אחד מתייחסים הכתוב ל"מלך ככל הגויִם", כלומר למודל הסטנדרטי של מלך מאותה תקופה, ואומר "שום תשים עליך מלך". אולם מייד לאחר מכן הוא מציב שורה של 'רפורמות' שנועדו לשנות כליל את דמותו ומעמדו של המלך הזה: "לא ירבה לו סוסים... ולא ירבה לו נשים... וכסף וזהב לא ירבה לו מאֹד". מדובר במלך שסמכותו מוגבלת, מלך הכפוף לחוקה. שיאו של מיעוט המלך הוא בהוראה כי על המלך לשאת עמו ספר תורה ולקרוא בו כל ימי חייו. מדוע? "לבלתי רום לבבו מאֶחיו". המלך היהודי כפוף בעצמו למלך-על – "מלך מלכי המלכים" – שביחס אליו חווייתו הבסיסית אינה של ריבון הניצב מעל נתיניו אלא של נתין הניצב לצד אֶחיו. קיומו של מלך-העל אליו כולם עולים יחדיו לרגל מאפס את ההיררכיה המעמדית ומציב את הראש בקומה אחת עם הרגליים. שויון זה מעוגן בחוקי התורה, שלצד הסמכויות הרבות שהם מעניקים למלך רואים בו כמחויב במצוות בדיוק כמו נתיניו. מגבלה זו דואגת לכך שמעמדו של המלך לא 'יעלה לו לראש' אלא להפך – שירגיש כל הזמן שהוא חלק מהרגליים. מדובר אם כן במערכת שילטונית שיש בה מן המונארכיה והדמוקרטיה גם יחד.
דמותו של מלך כזה התבטאה באופן השלם ביותר ברגע בו דוד המלך העלה את ארון הקודש לירושלים. באותה שעה, מתואר כי היה "מפזז ומכרכר" עם העבדים והאמות – רוקד בפשטות עממית ישירות מתוך רגליו. אכן, לפי הקַבלה השמחה הספונטנית של הרגליים שורשה מעל הראש – ברבדי הנשמה הנעלים שהראש השכלתן אינו משיגם. אשתו של דוד, מיכל, בזה לו בלבה על 'השתטות' זו, אך הוא מסביר לה: "ונְקַלֹתי עוד מזאת והייתי שָפָל בעינָי" – אני אולי ראש העם, אך אינני מרגיש את עצמי נעלה יותר מהרגל הכי נמוכה.

שבט: לקראת שלטון מתוקן

את ההתעמקות במשמעותו של חודש שבט נעשה דרך התבוננות בשמו. המלה שְׁבָט ניתנת גם להיקרא שֵׁבֶט. שֵׁבֶט איננו רק קבוצת אנשים מאותה משפחה כמו במונח "שבטי ישראל", אלא גם – אולי אפילו קודם כל – מטה, שוט או שרביט כמו בפסוק "מַטֵה עֹז שֵבֶט למשול". בהשאלה, משמשת המלה שבט במובן זה כדי לתאר שלטון וממשלה בכלל. חודש שבט מציע אם כן הזדמנות והזמנה לבחון מחדש את מושג השלטון: מהם מאפייניה של ממשלה מתוקנת, הן במובן של שלטון מדיני והן במובן של שלטון-עצמי נפשי?

סמכות מול צמיחה
ראשית כל נשים לבנו לכך שהמלה שבט מגלמת בתוכה שתי תנועות מנוגדות. מצד אחד היא מעלה דימוי של הפעלת כח מלמעלה למטה, כפיית סמכותו של השולט על הנשלט. מצד שני ניתן לצייר את השבט גם כענף, משהו טבעי הצומח מלמטה למעלה. שני הדימויים רומזים לכך שממשלה מתוקנת – ומושל מתוקן – משכילים לשלב בין שתי התנועות האלו: מצד אחד הפעלת סמכות ומצד שני עידוד צמיחה. דבר זה פשוט להבינו וקל לאומרו, אולם השאלה הגדולה היא כיצד עושים זאת? מה סוד השילוב הנכון בין התנועות?
לשם כך נחלץ משמעות נוספת מהמלה שבט. לפי חכמת הקבלה שניים-עשר שבטי ישראל מבטאים שניים-עשר 'חושים' או כשרונות מיוחדים. דומה שהרציפות התורשתית עם השבטים הקדומים אבדה לנו זה מכבר, אולם עדיין ניתן לדבר על שתים-עשרה 'משפחות רוחניות' שלכל אחת כשרון המיוחד לה. למעשה, ניתן להרחיב את דימוי השבטים הלאה ולטעון שכל אחד הוא 'שבט' בפני עצמו עם חוש ייחודי רק לו. צמיחה וגילוי אישיים פירושם שכל אחד מגלה לאיזה שבט רוחני הוא שייך ומפתח את כשרונו האישי החבוי.
הבנה זו שופכת אור חדש על הפסוק הנודע – לעתים לשמצה – "חושׂך שִבטו שונא בנו". הפירוש המוכר של פסוק זה הוא כמובן שאי-הצבתם של גבולות ועונשים בחינוך למעשה מזיקה לילד, ולכן מי שאוהב את בנו צריך דווקא לשמור עליהם. אולם ניתן להפוך את הפירוש על פיהו ולקרוא מחדש את הפסוק, הפעם תוך ייחוס המלה "שבטו" לבן ולא לאבא, ותוך הבנתה כמתכוונת לשבטו הרוחני של הבן. כעת יוצא שייעודו של האב האוהב את בנו הוא לסייע לבן לגלות את שורשו-כשרונו המיוחד, ושמה שמזיק לבן זה אם האב חוסך ומסתיר אותו ממנו.
האם עלינו להחליף את הפירוש הראשון בשני? אפשרות אחדותית יותר – הוליסטית אם תרצו – תראה את שני הפירושים כמשלימים. מכיוון שהפירוש הראשון מדגיש את סמכות האב והשני את צמיחת הבן, הם מתלכדים להבנה חדשה לגבי היחס הנכון בין השניים: תכליתה של הפעלת הסמכות איננה סתם למשטר את הילד ולהגבילו, אלא לסייע לו לבוא במגע עם כוחותיו הפנימיים ולהצמיחם כיאות.
אם נרחיב את דמות האב בציור שלפנינו ונבינה כמתייחסת לשליט בכלל, הרי שלפנינו קריאת כיוון לגבי השילוב הרצוי בין שתי התנועות הנ"ל: השליט המתוקן בהחלט צריך להציב גבולות ולהפעיל סמכות, אך על אלו לשמש כאמצעים בלבד לתפקידו העיקרי – גילוי מהותו הפנימית של מי שמתחתיו וקירובו אליה.

האדם המלכותי
נ
נסה לתרגם את מה שלמדנו לעולמו הפנימי של הפרט. בספר הזוהר מוסבר כי מאפיינו של האדם השלם הוא, שהמוח שולט בלב והלב שולט בכבד. ה'מוח' מסמל כמובן את הרובד התבוני באדם, ה'לב' את הרובד הרגשי, ואילו ה'כבד' את הרובד היצרי. ראשי התבות של מוח-לב-כבד בסדר זה יוצרים את המלה מלך, כמו לומר שהאדם שבנה לעצמו 'עמוד שדרה' כזה, בו יצריו מעודנים בידי רגשותיו ואלו נתונים לפיקוח התבונה, הוא בעל שיעור-קומה מלכותי ואצילי.
אחד הסיפורים הבולטים בקורות עם ישראל במדבר עוסק בדמותו של בלעם. בלעם, נזכיר, בא לקלל את בני ישראל אולם על כרחו נמצא מברכם. בתלמוד מסופר כי בבואו לקלל ידע בלעם שישנו רק שבריר שניה אחד בכל היום בו ניתן 'להשחיל' קללות, ואם כן עליו לברור מלה קצרה ותמציתית אחת. מפרשי התלמוד אומרים שהמלה בה התכוון להשתמש היתה "כַּלֵּם" – הביטוי הקצר ביותר בו ניתן להורות על המטת כליון.
מה הקשר בין כל זה לענייננו? המלה כלם היא כמובן היפוכה של המלה מלך, ויוצרת את ראשי התבות כבד-לב-מוח. לפי זה, מטרתו של בלעם היתה להפוך את יחסי הכוחות בין אברי הנפש השונים. אם החינוך היהודי נועד לבנות כראוי את קומת האדם, בלעם ניסה להחריבה, להשליט את היצרים על הרגשות ואת הרגשות על השכל. דמותו של בלעם אינה שייכת לעבר הרחוק: אף התרבות המתירנית המודרנית מנסה לשכנע את כולם כי המערך ההפוך של כוחות הנפש הוא הישר (ובכך אכן מאיימת להמיט על תרבות האדם כליה).
אך כאמור, בלעם נכשל ונמצא מברך, ואם כן יש לרמוז שגם בהיפוך הערכים המודרני ביכולתנו לאתר נקודה טובה הניתנת להעלאה. איזו ברכה מסתתרת בסדר כבד-לב-מח? לצד הבנתו כקלקול של הסדר הנכון, ניתן לראותו כביטוי נאמן שלו שפשוט מציירו מלמטה למעלה. במלים אחרות, סדר הכל"ם משלים ומאזן את סדר המל"ך. הוא מזכיר כי כפיית רבדי הנפש הגבוהים על הנמוכים הינה חסרת ערך וחלולה אם לא מתלווה לה תנועה של הסכמה והזדהות הנובעת מלמטה. התרבות ה'בלעמית', עם כל ירידותה, באה לאותת לנו שרק הצטרפותן של שתי התנועות זו לזו יכולה להביא לתקונו השלם של האדם, ליצירתו של אדם מלכותי באמת.
(והנה, מלך/כלם שווה בגימטריה 90, כלומר צ' – האות המזוהה בקבלה עם חודש שבט. שני מובני המלה שבט – סמכות וצמיחה – מקבילים איפוא לשני צדי"קים, שני דגמים של צדיקות כביכול, שרק חיבורם מביא להגשמתם המלאה: "ועמך כֻּלם צדיקים לעולם יירשו ארץ".)

טבת: חוזרים לגיל עשר

בן עשר קופץ כגדי
נתבונן בשניים ממאפייני חודש טבת: הראשון הוא מזלו, הגדי, והשני הוא מספרו בסדר החודשים: הצצה בתנ"ך תגלה שהחודשים נספרים מניסן, ולפי זה טבת הינו החודש העשירי. האם יש קשר בין השניים? מדרש חז"ל מצביע על קשר. בעקבות עיון בפסוק "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל" המגלה בו בדיוק שבעה הבלים, הציעו חז"ל דגם שבעה-שלבי של מסלול חיי האדם:
בגיל שנה, הסבירו, דומה האדם למלך שהכל מחבקים ומנשקים אותו; בגיל שנתים ושלוש הוא דומה לחזיר שמתפלש בבוץ; בגיל עשר הוא קופץ כגדי; בגיל עשרים דומה לסוס שצוהל, מתייפה ומחפש אשה; לאחר שמתחתנים מתדמים לחמור שעובד קשה; לאחר שיולדים ילדים מתדמים לכלב היוצא לרחוב ללקט לחם. עד כאן ששה שלבים הזהים אצל כולם. שלב 7 שונה, ותלוי בדרך בה הלך האדם בימיו: אם היה מ"עמי הארצות" המכלים זמנם לריק הוא מתדמה לקוף, לא עלינו; אך אם הקדיש חייו ללימוד ולתיקון המידות הוא שב להיות, כמו בגיל שנה, מלך.
לכאורה, שלב ה"גיל עשר קופץ כגדי" אינו חשוב מהאחרים; אך למעשה הוא תופס מקום מרכזי ביותר בתהליך ההתבגרות כולו. זהו בעצם השלב הכי 'הַבְלוּתי' – גיל מעבר בו הילד כבר בעל שכל והבנה, אך עדיין נטול דאגות וחופשי להשתולל כתינוק. הדרך לראות את מסלול החיים כולו כהבל – סדרת מתקני שעשוע שאנו קופצים מאחד למשנהו – היא להיות מחובר לגיל עשר ולחווית ה'קופץ כגדי'. לדבר זה יש אפילו רמז גימטרי: המלה כגדי שווה בדיוק הבל.
האמירה ש"הכל הבל" נשמעת תמיד כהבעת יאוש, אך עבור מי שבוחר בחיים זוהי חוויה חיובית וחיונית שדווקא מנצחת את היאוש. ככל שמתבגרים יש נטיה לשקוע למרירות וציניות, לראות במציאות סדרת מחסומים כבדה שאין לחצותה, ולאבד את היכולת להשתעשע עמה. במצב זה הזכירה שהחיים הם גם קצת הבל בולמת את השקיעה הזו, ומאפשרת לאדם להיוותר ילד בנפשו השומר על רעננות והתחדשות.
טבת החורפי והגשום מזמין אותנו לשוב לגיל עשר ולקפץ כגדי בשלוליות, להפיח בעצמותינו היבשות קצת מהבלי הילדות שלנו ולהחיותם מחדש.

קוף או מלך?
רמז נוסף למרכזיות גיל עשר במסלול החיים מסתתר במשמעות הקבלית של המספר עשר. הקבלה מתארת כי הקב"ה מקיים את העולם באמצעות עשרה 'כוחות' המכונים "ספירות". מבין אלו העשירית והאחרונה מכונה "מלכות" והיא מבטאת את כח ההגשמה בפועל של רעיונות רוחניים. באופן כלשהו, אם כן, גיל עשר (וחודש טבת העשירי) קשורים לכח המלכות. דבר זה חושף קשר סמוי בין גיל עשר לשלבי הפתיחה והסיום של מסלול החיים, שבשניהם מוזכר מלך. באופן מיסתורי כלשהו, סגירת המעגל בין הזקנה המתוקנת והינקות קשורה בגיל עשר, אך כיצד?
ובכן, מסתבר לומר שפרשת הדרכים המובילה לשני סוגי ההזדקנות שבסוף המדרש נעוצה בגיל עשר. בגיל מעבר זה מוכרעת השאלה אם חווית הילדות תישכח ותיעלם או שמא תמשיך לחיות בנפש האדם. כאשר היא אובדת מוביל הדבר להזדקנות השלילית; כאשר היא נשמרת – להזדקנות החיובית.
אכן, ההבדל העמוק בין 'עם הארץ' ל'תלמיד חכם' אינו נובע ממעמד חברתי או כלכלי אלא מבחירה. עם הארץ הוא מי שברגע מסוים בחייו החליט שאין לו יותר דברים חדשים ללמוד, שהוא כבר ילד גדול שיודע הכל; כתוצאה, הוא הולך ומסתגר בדעותיו עד שהופך לקריקטורה של אדם – 'קוף' המדקלם את הידוע לו מראש. תלמיד חכם לעומת זאת הוא מי שתמיד מרגיש שיש לו עוד מה ללמוד, שביחס לכל מה שהוא לא יודע הוא עדיין ילד; תלמיד נצחי כזה זוכה להזדקן באופן שלא נס ליחו, וזוכה לכבוד כמלך (בקפיצותיו הילדותיות הוא אמנם בורח מן הכבוד, אבל דווקא משום כך הכבוד רודף אחריו...).
כל אחד מאיתנו צריך מדי פעם לעצור ולשאול עצמו, האם אני רוצה להזדקן כקוף או כמלך? הדבר תלוי בנו ובשאלה אם נטפח בתוכנו את חווית הילד הסקרן והקופצני, המתלהב מלימוד דברים חדשים.

שובו של המלך
מה שנאמר כאן לגבי היחיד ניתן גם ליישום ברמת העם. כפי שאדם מבוגר ששכח ילדותו יזדקן במרירות, כך גם ציבור השוכח את חלומות ילדותו עלול להקלע לאובדן דרך.
והנה, אחד מחלומות הילדות הנלהבים במיוחד של עמנו הוא כינונה של ממלכה – עם מלך וארמון והכל, אך בגירסה יהודית. חלום זה נראה היום תלוש לחלוטין מהמציאות כמובן. לילד בן עשר לגיטימי לשחק במלכים ונתינים, אך בשלבים מאוחרים יותר הדבר נדמה כגובל בפיגור. באותו אופן השאיפה להקמת ממלכה בימי קדם מובנת, אך לרצות בכך בעידן המודרני והמפוכח זה כבר פרימיטיבי.
דחייתו על הסף של רעיון המלוכה נובע כמובן מחשש עריצות מהסוג שראינו במשטרים טוטליטריים ובחצרות המלכות המסואבות נגדם יצאה המהפכה הצרפתית. אך חזון המלך היהודי שונה בתכלית מדגם זה, ומזכיר את היחס בין שני הזקנים דלעיל: עריצות נולדת בקרב מי שסמכותו מוחלטת, שאין מעליו רשות כלפיה הוא חש כילד; בדומה לזקן עם הארץ דינו להתקשח ולהתנכר לעמו. המלך היהודי לעומת זאת הוא ריבון הכפוף תמידית לחוקיו של ריבון-על שמיימי, "מלך מלכי המלכים", ושלפיכך עליונותו על נתיניו מומתקת בהיותו ניצב לצדם כשותף בעבודת השם; בדומה לזקן התלמיד החכם משתמרת בו חווית הילד, המבטיחה כי סמכותו לא 'תעלה לו לראש' וכי יתמיד להאזין וללמוד מאחרים (אף מבחינה לשונית, מלך בעברית הוא מי שנמלך באחרים ואינו מתיימר להחליט הכל לבדו).
בשובנו בימי טבת לימי ילדוּתינו, נוכל להשתעשע השנה גם בחלום אודות שליט מסוג אחר, שאינו ראש ממשלה המושל באזרחיו ביד רמה, אלא מלך-נמלך המהווה חלק מן העם ומפיח בו רוח נעורים.