יום ראשון, 28 בספטמבר 2008

תשרי: משאלת המשאלות

תשרי. שנה חדשה, התחלה חדשה. ראש השנה הוא זמן לקבלת החלטות ולהבעת משאלות, והשאלה המרכזית הנשאלת בו היא, מה ראוי לבקש?

אחת שָאַלתי
מנהג ישראל הוא, שמראש חודש אלול ועד הושענא רבה לקראת סוף תשרי, אומרים מדי יום את מזמור כ"ז בתהלים. פסוק מפתח במזמור זה הינו הפסוק הבא:

אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ,
שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ.

נתבונן מעט בפסוק זה, המתמצת את משאלת לבו הגבוהה ביותר של מחבר התהלים, הלא הוא דוד המלך, ונראה מה אנו יכולים ללמוד ממנו לגבי העבודה הרוחנית של תשרי.
"אחת שאלתי מאת ה'". המצב בו לא נותרה לנו אלא משאלה אחת הוא מצב גבוה מאוד בנפש. זהו מצב מזוּקק, בו הבשילה כבר ההכרה שרוב רובם של הרצונות והחלומות הם לדברים חולפים וטפלים, ובעצם נותר רק דבר אחד שראוי לייחל אליו והוא מכיל את הכל – קירבה אל ה'. הביטוי "אותה אבקש" מבהיר כי לא מדובר רק ב'שאלה' היוצאת מהשפה ולחוץ, אלא בביטוי של הבקשה האמיתית המקננת בלב פנימה.
לאור הדגשה כפולה זו, ההמשך מפתיע מאוד: הוא כולל לא פחות מאשר שלוש בקשות: 1) "שבתי בבית ה' כל ימי חיי", 2) "לחזות בנעם ה'" ו-3) "לבקר בהיכלו"! כיצד נוכל להבין זאת? הדרך המתבקשת היא לראות את שלוש הבקשות כהתפרטוּת של המשאלה האחת, מניית הרכיבים השונים שלה. למעשה, ניתן לראות בשלוש הבקשות שלושה שלבים בסולם העולה אל הדבקות בה'.
השגת הקירבה לה' היא תהליך של שינוי בהכרה. מסיבה זו, המושגים המדויקים באמצעותם ניתן לפרש את שלביה הם חכמה, בינה ודעת – שלוש ה'ספירות' השכליות הגבוהות של מערכת הסמלים הקבלית. הסדר הרגיל בו מונים ספירות אלו הוא מלמעלה למטה, אך מכיוון שבהקשר שלנו מדובר בבקשת האדם להתקרב לאלוקיו יש לנוע דוקא מלמטה למעלה – מדעת לבינה לחכמה. כעת נסביר את שלוש הבקשות לאור המושגים המקבילים להם:

דעת: "שבתי בבית ה' כל ימי חיי"
החיבור בין הפועל 'לשבת' למושג 'דעת' מעלה את הביטוי ישוב הדעת. אכן, הצעד הראשון בדרך לחיים של קרבה לה' הוא תפילה לזכות בישוב דעת – מצב של מרגוע נפש ושקט פנימי, בלעדיו אי אפשר להתחבר למציאות גבוהה כלשהי. הביטוי "כל ימי חיי" הוא רמז מובהק לשבע הספירות הרגשיות והנמוכות הנחות מתחת לספירת הדעת, והמקבילות לשבעת ימי השבוע. הבקשה לשבת בבית ה' "כל ימי החיים" היא בעצם הבקשה כי ישוב הדעת לא יוותר במישור ההכרה בלבד, אלא יחלחל לכל חדרי לבנו ויהיה חלק בלתי-נפרד ממרקם חיינו.

אולם מעבר לכל זאת, הפסוק מחדש לנו משהו אודות ישוב הדעת האמיתי: מצב זה, הוא רומז, קיים דוקא ב"בית ה'". מהו בית ה'? על פי פשט מתכוון דוד לבית המקדש, אך לפי החסידות כל פסוק בתורה שייך לכל מציאות, גם כאן ועכשיו. לפי זה יש לפרש שבית ה' הוא משהו רוחני – הרגשת נוכחות ה' ככוח מקיף ושומר. ישוב דעת בבית ה' פירושו אם כן מרגוע לנפש בחיק הבורא דווקא, בצל האמונה כי ה' עוטף ומלווה אותנו בכל רגע בחיינו. אין זה ישוב דעת המושג דרך כדורי הרגעה, טיפול פסיכולוגי או נופש בהרים. דברים אלו יכולים אולי להרגיע אותנו במידה מסוימת ולטווח מסוים, אך אין הם מעניקים ישוב דעת הנוגע בשורש נשמתינו, בעצם קיומנו כאן בעולם. דבר זה מושג רק דרך הסתכלות מתמדת על חיינו דרך עיני האמונה כי 'בעל הבית' היחיד המנהל אותו הוא ה' וכל מה שמתרחש לנו הוא מאתו. זהו השלב הראשון במילוי המשאלה הגדולה של קרבת ה'.

בינה: "לחזות בנֹעם ה'"
ישוב הדעת בבית ה' אינו אלא השלב הראשון, הנחת המסגרת. בשלב הבא עלינו לשאול, במה נמלא את המסגרת הזו? ביטוי המפתח כאן הינו "נֹעם ה'". נועם אינו עוד אמונה מקיפה אלא חוויה פנימית האמורה למלא אותה. לפי החסידות נועם הינו חוויה של מתיקות, הרגשה של נוכחות עדינה, רכה וטובה החפצה בטובתינו. מדובר בחוויה מעין-חושית, משהו שקולטים מבחוץ, ולכן נאמר שיש "לחזות" בו; אולם המלה לחזות (בניגוד ל'לראות' או 'לִצְפות') רומזת לחזה – משכן הלב המרגיש. לחזות פירושו להסתכל מתוך עין הלב שבחזה, ראיה פנימית כשל הנביאים (המכונים אף הם חוזים כנודע). מסיבה זו, הבקשה לחזות בנועם ה' שייכת לספירת הבינה, הגבוהה מהדעת. בעוד ספירת הדעת עוסקת בתהליכים מודעים ורצוניים, ספירת הבינה מבטאת תהליכים דקים ופנימיים יותר. הבינה מתוארת כ'לב שבמוח' – חלל רגשי גבוה בו מבשילות התובנות הנעלות של חיינו ומשם מחלחלות לתודעה ולרגש היומיומיים.
העובדה שלחזות בנועם ה' הינו שלב נוסף מעבר לישיבה בבית ה', פירושה שהשגתו אינה מובנת מאליה. ניתן לממש את השלב הראשון מבלי להגיע לשלב השני, לחיות באמונה עזה כי ה' בורא כל מה שמסביבינו אך מתוך אימת דין שאין בה שום מתיקות החודרת ללב. אימת הדין בפני עצמה חשובה – מדובר ברגש הפשוט והבסיסי של יראת שמים שכל אחד צריך שיהיה לו; אך אם היראה מהדין נותרת במצבה הגולמי היא מצטברת ומתקשחת בנפשנו וממלאת אותנו מרירות. העלאת רגש היראה נעשה באמצעות הבינה, שבכוחה "להמתיק את הדינים בשורשם" – להמחיש לנו שדיניו וגזירותיו של ה' כולם בעצם לטובתינו.

חכמה: "לבקר בהיכלו"
המובן המודרני למלה 'לבקר' היא להתארח, אולם המובן המקורי שונה: הוא נובע מלשון בוקר ופירושו לבוא מדי בוקר בבוקרו. לבקר בהיכל ה' פירושו אם כן להגיע אליו שוב ושוב, כל בוקר מחדש. פירוש זה מוסיף אלמנט חדש למשאלת הקירבה לה': הבקשה שהיא תתמיד; שהנועם והנוכחות של ה' לא יהיו דבר חולף אלא רכיב קבוע ומתחדש בשגרת חיינו (אכן, השורש קר"ב הוא חילוף אותיות של בק"ר: הקירבה מתגשמת בביקורים תכופים ונשנים).
לשרש בק"ר משמעות נוספת כמובן, מלשון ביקורת. לאחר שהערב ערבב את כל גווני המציאות בא אור הבוקר ומבקר אותם – מבחין אותם זה מזה. לאור זאת, הבקשה לבקר בהיכל ה' היא גם לזכות בחכמה ביקורתית חדשה – היכולת לשפוט את מצבנו הנוכחי ולהציע ביקורת בונה כיצד להתקדם ממנו. אם הבינה היא המקום בו מתעברות בנו התובנות, החכמה היא המקום בו הן נזרעות לראשונה, בו מפציעות וזורחות בנו השגות חדשות. הדימוי הקבלי היסודי לרעיונות החדשים המתנוצצים בחכמה הוא של ברק המבריק בשכל (צירוף נוסף של בק"ר). התכלית הסופית של קרבת ה' היא אם כן לזכות להשראת ה' על מחשבתינו, המזכה אותנו מדי בוקר בהברקות ביקורתיות חדשות ומבטיחה התפתחות נמרצת ומתמדת קדימה.
שנזכה כולנו לשנה טובה ומתוקה, ולמילוי כל משאלות לבנו לטובה!

יום שלישי, 2 בספטמבר 2008

אלול: תמימות שניה

אחת מהאיכויות הרוחניות של כל חודש עברי היא המזל שלו. היהדות מתנגדת לשימוש באסטרולוגיה כשיטת חיזוי, אך אין היא מבטלת את תוקפה של מערכת הסמלים האסטרולוגית כדרך להבין את הבריאה. המזל של חודש אלול הוא בתולה. דווקא החודש האחרון בשנה מסומן בידי מזל שכולו אומר ראשוניות. מה הקשר בין השניים ומה מלמד אותנו מזל בתולה על העבודה הרוחנית של אלול?

בתולין בגוף ובנפש
הבתולין הם תופעה מסתורית ומרתקת. מסיבה בלתי ידועה, המעבר מתום לנסיון מסומן בגוף האשה באופן מוחלט, כואב ובלתי-הפיך. אובדן הבתולין יוצר הפרדה חדה בין מצב ראשוני בו האשה מכונסת בתוך עצמה, אינה יודעת גבר ואינה מסוגלת להתעבר, לבין מצב בוגר יותר בו נפלה המחיצה בין ה'אני' וה'אתה' והאשה מסוגלת להכיל את זולתה (תרתי משמע: הן את אישהּ והן את עוברם המשותף).
דומה כי אובדן הבתולין הפיזי מסמל גם תהליך נפשי המתרחש אצל גברים ונשים גם יחד. כל אחד ואחת מאיתנו גדל סגור בתוך עצמו, בלתי-נודע לזולתו ובמידה גדולה אף לעצמו. זהו מצב תמים ונעים, ללא משברים, אך הוא מאופיין גם ב'עקרות' מסוימת: אין אנו מסוגלים להיות מוּפְרים בידי הזולת. במסלול התפתחות תקין, מצב זה מסתיים ברגע של משבר בו מתנפצים כתלי בית ילדותינו, ואנו נחשפים למלוא ממשותו של האחר. משבר זה כואב, אולם לאחריו אנו בוגרים ופתוחים יותר, מסוגלים להכניס לתוכינו נקודות מבט אחרות ולתת להן להפרות אותנו.

בין נפש לנשמה
אם אובדן הבתוליות הנפשי מתרחש אצל גברים ונשים כאחד, מדוע קיימים הבתולים הגופניים רק אצל האשה? (המקבילה הגברית של הבתולין היא העֹרלה, אולם זה ענין בפני עצמו). לפי פנימיות התורה – הקבלה והחסידות – ישנם בנפש האדם רבדים 'זכריים' ו'נקביים'. רבדים אלו קיימים אצל כולם, אך משתקפים במיוחד בדמות הגבר והאשה. העובדה שרק נשים ניחנות בקרום בתולין פירושה שהבתוליות בנפש קיימת דווקא ברבדים הנקביים. כאשר אנו עוברים את משבר 'אובדן הבתולין' הפסיכולוגי, הדבר מתרחש בחלקים הנשיים של נפשנו.
דיברנו על "רבדים" נקביים וזכריים בלשון רבים, משום שהנפש כוללת למעשה שני רבדים מכל סוג: שני רבדים זכריים ושני רבדים נקביים. רעיון הבתולין הנפשיים מורכב איפוא מכפי שנדמה: ישנם שני מישורים של בתולין בנפש, ויש לעמוד על ההבדל ביניהם.
הרובד הנקבי הראשון מכונה פשוט 'נפש'. זהו הרובד הטבעי והבסיסי ביותר, הרובד של זרמי התחושות הנחווים במישרין בידי התודעה. אם רוצים לדמיין רובד זה יש לצייר בתודעתנו בת – ילדה צעירה ותמימה החווה בעוצמה כל דבר שקורה לה. הרובד הנקבי השני גבוה הרבה יותר, והוא מכונה 'נשמה'. רובד זה אינו בהכרח נחווה באופן ישיר אלא מתגלה בהדרגה למי שמתקן את נפשו ומזדכך. אם רוצים לציירו יש לדמיין דווקא אֵם – אשה בשלה ופוריה ה'הרה' תובנות עמוקות, 'יולדת' אותן לתוך ההכרה ואז 'מיניקה' ומצמיחה אותן.
לפי הגדרות אלו, נראה כי רק לרובד ה'נפש' ניתן לייחס בתוליות. אכן, רובד זה מאופיין בתמימות רגשית, וההתבגרות שתוארה לעיל בה אנו מגיחים מבועת ילדותינו מתרחשת בעיקר בו, ומרגע שהתרחשה כבר אין דרך חזרה. אך פנימיות התורה מגלה, כי גם רובד ה'נשמה' אינו נעדר תמימות בתולית. דמותה האמיתית של אמא-נשמה היא של אשה שהיא גם בוגרת ופוריה וגם תמימה וילדית – בעולה ובתולה בעת ובעונה אחת. דמיינו אם מבוגרת שמצד אחד יש לה בינת נשים זקנות, אך מצד שני לא נס ליחה ורוח נעוריה – ותפסתם משהו מרובד הנשמה.
דמותה של אמא-נשמה היא האידיאל הרוחני של שילוב בין תום ונסיון. יתרה מכך: בתוליותה של הנשמה עמוקה ונעלית הרבה יותר מבתוליות הנפש. בזמן שתמימותה של הנפש היא ילדותית וחולפת, תמימותה של הנשמה אינה תלויה באירועי היום-יום ואינה מתנפצת מטלטלה זו או אחרת. זוהי תמימות בוגרת, של מי שראה הכל ושמע הכל – אך יודע שכל החוויות בעולם אינן ממצות את סודות הבריאה ואינן מכבות את הפליאה מהם. דבר זה מומחש בידי הגימטריה היפה לפיה בתולה שווה בדיוק בת ועוד אם: הבתוליות האמיתית היא דווקא שילוב של תום ילדי ובשלות אמהית.

בתוליות ותיקון הנפש
התרבות המודרנית הגחיכה את הבתוליות, הן במובנה הפיזי והן הנפשי. היא הפכה אותה למין 'סרח עודף' מיושן שצריך להפטר ממנו מוקדם ככל האפשר. השדר המועבר אלינו מכל כיוון הוא שבעולם שלנו אסור להיות תמים. צריך להתנסות בהכל ומה שיותר מהר. לכל היותר, מוצגת הבתוליות כמעין 'גן עדן אבוד' של תום – אך בסופו של דבר גם זו חלק מהשקפת העולם הצינית של המודרניות, הדוחקת לאבד את התום בהקדם האפשרי (כולם נפגעים מצו תרבותי זה, אך הנפגעות הראשיות מכך הן ללא ספק הנשים, שהטיעונים המסורתיים לטובת שמירת בתוליהן נלקחו מהן כמעט כליל).
ההכרה במישורי הנפש והנשמה מציעה הסתכלות אחרת ומעמיקה יותר. מרובד ה'נפש' – שלמעשה משיק גם לגוף – אנו למדים שלשם בניית קומת הקרקע של עולמינו הפנימי יש ערך להשהיית הבתוליות. אף כי בוא-תבוא השעה לאבד את הבתולין של הגוף והנפש, יש לדאוג לכך שהאובדן יתרחש מתוך קשב לקצב התפחותינו האמיתי, ולהמנע מלדחוק בו או להאיצו. יש לגונן על התמימות, לשמור עליה כך שתחלוף בשעתה האמיתית – ובְידיים הנאמנות לה וחפצות באמת בטובתה.
מרובד ה'נשמה' אנו למדים משהו חשוב עוד יותר: שגם לאחר שאיבדנו את תמימותינו בגוף ובנפש, ישנה תמימות גבוהה יותר שאנחנו אף פעם לא מאבדים. עלינו למצוא אותה כל פעם מחדש – לחשוף את אותה נקודה בנשמה המשמרת תמיד את זכר התמימות הילדותית, וממנה ניתן להתחיל כל דבר כמו מחדש.
זוהי משמעותו של מזל בתולה בסוף כל שנה. חודש אלול ידוע כחודש התשובה: זהו הזמן בו אנו צריכים לסכם את השנה ולערוך חשבון נפש לקראת השנה החדשה. אך בהגיענו לסוף השנה ובראותינו כמה מעט מהחלטותינו הצלחנו לקיים, אנו נוטים להרגיש זקנים ומותשים, מפוכחים לחלוטין מהתמימות שהייתה לנו שנה קודם לכן. לכן מזלו של אלול הוא בתולה: הוא בא לעורר אותנו לזכרון, שבמישור גבוה בנשמתינו אנחנו עדיין צעירים ובתוליים – פתוחים לחידושים, מוכנים לפגוש במציאות המוכרת לנו כבפעם הראשונה ולהוליד מעצמנו פרות רעננים.

אלול תשס"ח חל בין ה-1 בספטמבר ל-30 בספטמבר 2008