‏הצגת רשומות עם תוויות תשרי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תשרי. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 15 בספטמבר 2009

תִּשְׁרֵי: חוש המישוש


חוש הנפש השייך לפי הקבלה לחודש תשרי הוא חוש המישוש.

חושי הגוף הם אברי הקליטה שלנו, המביאים לתוכנו את המציאות החיצונית. אך במקרה של חושי הנפש המצב מורכב יותר: הם בו-זמנית קולטים ומביעים, חשים את הסביבה ומשפיעים עליה. מסיבה זו, כאשר אנו מדברים על חוש המישוש בנפש, איננו מדברים רק על היכולת להרגיש את פני השטח של הסביבה החיצונית, אלא גם, ובעיקר, על היכולת להביע רגש לאנשים בהם אנו נוגעים.

מגע אינו דבר פשוט. צריך לדעת איך לגעת. כל לחיצת יד, כל חיבוק וכל ליטוף יכולים להיות הדבר האוהב והמקרב ביותר בעולם, וגם הדבר המעיק והמרחיק ביותר. הסיבה לכך נטועה באחת העובדות הקיומיות העמוקות ביותר של ההוויה האנושית: שהגוף הוא בו-זמנית לבוש של הנפש המכסה אותה, וכלי ביטוי של הנפש המגלה אותה. כשהגופים מחוברים לרצון הנפשות השוכנות בהם מגעם מקרב את הנפשות, וכשהם מנותקים הוא מרחיקן.

כפילות זו מובעת במשפט מתוך ספר הקבלה העתיק ביותר, ספר יצירה: "אין בטובה למעלה מעֹנג ואין ברעה למטה מנֶגַע" (ספר יצירה ב, ד). המלים 'עֹנג' ו'נגע' מורכבות מאותן אותיות אך מבטאות את ההפכים המנוגדים ביותר: עֹנג קשור תמיד בשבירת מחיצות ובחיבורם של שני דברים נפרדים, ואילו נגע הוא מחיצה המפרידה בינינו לבין הזולת. שתי המלים מבטאות במדויק את שני סוגי המגע הנ"ל: המגע המקרב את הנפשות נוגע בנקודת עונג אמיתית בתוכם וכן מסב להם עונג משותף; ואילו המגע המפריד בין הנפשות בהכרח 'נגוע' בידי רצון אנוכי של אחד מהשניים, וחוצץ ביניהם כנגע על העור.

ניתן ללמוד על היחס בין עֹנג ונֶגע מהתבוננות במלים עצמן. ענג הוא ראשי התבות של המלים עדן-נהר-גן, שלושת היסודות המתוארים בפסוק "ונהר יֹצא מעדן להשקות את הגן" (בראשית ב, י). ניתן לראות בפסוק זה תיאור של המגע המתוקן: עדן הוא סמל לעדינות, וממנו שופע נהר של מגע ונתינה אל עבר הגן, הוא הזולת בו נוגעים. נגע לעומת זאת הוא ראשי תבות נהר-גן-עדן: אף כאן יש נהר ואחריו גן, מגע ואחריו זולת, אך העדינות נעקרה ממקומה בהתחלה ונדחקה לסוף, אחרי הגן/הזולת. מגע זה, שאינו נובע מנקודת עדינות נפשית פנימית, הוא בבחינת נגע וחציצה בין הנוגעים.

נוגע ואינו נוגע

בכתבי הקבלה המקוריים נקרא חוש המישוש חוש התשמיש. המלה 'תשמיש' אינה אלא המונח החז"לי הצנוע לתיאור הזיווג בין איש ואשה, קיצור של הביטוי המפורש מעט יותר "תשמיש המיטה". במקרה או שלא במקרה, קרובה המלה תשמיש למלה מישוש (שתיהן נגזרות מהשורש הדו-אותיותי מש), ומכאן שניתן לראות חוש זה בהרחבה כחוש המישוש. עם זאת, העובדה שהמונח המקורי הוא חוש התשמיש רומזת לנו שעיקר תיקון המגע, המקום בו הוא עומד במבחן הגדול ביותר, הוא בין בני זוג.

דבר זה מתקשר באופן יפהפה לשבט המקביל לחודש תשרי ולחוש המישוש: שבט אפרים. השם אפרים נגזר מלשון פריה ורביה, והוא היחידי מבין כל שמות השבטים שיש לו סיומת זוגית – אפריִם. כלומר, השם אפרים מגלם את תכלית המגע הזוגי בעולם: התאחדות פוריה של השניים לכדי אחד.

דבר מופלא נוסף המסתתר בשם אפרים הוא שהערך הגימטרי שלו זהה בדיוק לזה של הביטוי התלמודי נוגע ואינו נוגע. ביטוי זה מגלם יותר מכל את אופיו של המגע העדין: זהו מגע הזוכר תמידית שבעצמותו הפנימית של בן הזוג, הנשמה השוכנת בתוך גופו, הוא אינו מסוגל לגעת. זכירה זו מחדירה יסוד של אי-נגיעה לתוך הנגיעה והופכת אותה לזהירה ומכבדת, נגיעה הקשובה למידת רצונו ושיתוף הפעולה של האדם השני. המגע העדין, אם כן, בו-זמנית נוגע ואינו נוגע.

בבית היהודי עקרון הנוגע ואינו נוגע קיים גם במימד הזמן, בצורת דיני "טהרת המשפחה", לפיהם זמני הנגיעה ואי-הנגיעה בין בני הזוג נסובים סביב מחזור האשה. זמני אי-הנגיעה הם בעצם זמנים בהם כל אחד מבני הזוג מתכנס לתוך עצמו ובא במגע אישי עם עצמו ועם א-לוהיו. משם הוא יכול לצאת לקראת מגע מחודש עם בן זוגו ממקום גבוה ואמיתי יותר. כך הופכת שגרת הנוגע ואינו נוגע למחול ספירלי מתעלה של נענוע וגעגוע בין בני הזוג. מחול זה מאפשר לבני הזוג לשמור על חוויה של שעשוע נצחי ביניהם, חדוות נעורים הנולדת מהתחושה שכל חודש פוגשים את בן הזוג כבפעם הראשונה.

זהו סוד ההתחדשות המתמדת בזוגיות, המאחדת את בני הזוג ומביאתם לפריון תמידי. אכן, על אפרים כתוב: "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשֻעים..." (ירמיה לא, יט).

חוש הדיבור של הגוף

תשרי הוא החודש השביעי לפי מניין החודשים, וחל חצי שנה בדיוק אחרי החודש הראשון, הוא ניסן. בחסידות מוסבר שאף כי העולם נברא בתשרי (זה אחד הדברים שאנו מציינים בראש השנה) הוא "עלה במחשבה" כבר בניסן. על בסיס רעיון זה אפשר לומר, כי ששת החודשים מניסן עד אלול הם בבחינת התכוננות ו'הכשרת הקרקע' לששת החודשים מתשרי עד אדר. כאשר בחושים עסקינן, משמעות הדבר היא כי ששת החושים הראשונים מבין י"ב חושי הנפש הם הכנה לששת החושים האחרונים.

החוש של חודש ניסן היה חוש הדיבור, ואכן ניתן לראות אופן מובהק בו הדיבור הוא הכנה למגע המתוקן. בכדי שהמגע הגופני יאפשר מגע אמיתי בין נפשות, עליהן לרקום קודם לכן קשר שלא על בסיס מגע גופני. בהעדר יכולת לגעת כפשוטו, מגע בין נפשות יכול להיעשות רק דרך דיבור – החל משיתוף מילולי של עולמן הפנימי, המשך בהדהוד ותגובה זו לגבי עולמה של זו, וכלה בכריתת ברית אמונים ביניהן.

כאשר לא קודמת למגע הגופני התקשרות נפש בנפש דרך דיבור, הוא עוקף את הנפשות ואץ ליצירת קשר בלעדיהן. מגע כזה לא רק שמותיר את הנפשות בבדידותן אלא שהוא מעמיק אותה, יוצר פער בל-יגושר בין הנפש לבין הגוף. זו הסיבה העמוקה לכך שלפי ההלכה, מגע גופני בין איש ואשה מותר רק לאחר נישואיהם: המגע הגופני האינטימי ביותר דורש כהכנה לו את ההתקשרות הרוחנית הגדולה ביותר – התחייבות לנאמנות הדדית.

לעומת זאת, מגע הבא בעקבות התקשרות הנפשות בדיבור עושה בדיוק להפך: הוא מעצים את התקשורת בין הנפשות וממשיך אותה לתוך מישור הגוף. מגע זה מאפשר לנפשות להביע זו לזו את מה שמלים לא מסוגלות לבטא – את עצם אהבתן. כפי שהדיבור הוא הוא חוש המישוש של הנפש, כך המגע (המתוקן) הוא חוש הדיבור של הגוף, ומאפשר לנפשות לשוחח – בשפת הגוף.

יום ראשון, 28 בספטמבר 2008

תשרי: משאלת המשאלות

תשרי. שנה חדשה, התחלה חדשה. ראש השנה הוא זמן לקבלת החלטות ולהבעת משאלות, והשאלה המרכזית הנשאלת בו היא, מה ראוי לבקש?

אחת שָאַלתי
מנהג ישראל הוא, שמראש חודש אלול ועד הושענא רבה לקראת סוף תשרי, אומרים מדי יום את מזמור כ"ז בתהלים. פסוק מפתח במזמור זה הינו הפסוק הבא:

אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ,
שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ.

נתבונן מעט בפסוק זה, המתמצת את משאלת לבו הגבוהה ביותר של מחבר התהלים, הלא הוא דוד המלך, ונראה מה אנו יכולים ללמוד ממנו לגבי העבודה הרוחנית של תשרי.
"אחת שאלתי מאת ה'". המצב בו לא נותרה לנו אלא משאלה אחת הוא מצב גבוה מאוד בנפש. זהו מצב מזוּקק, בו הבשילה כבר ההכרה שרוב רובם של הרצונות והחלומות הם לדברים חולפים וטפלים, ובעצם נותר רק דבר אחד שראוי לייחל אליו והוא מכיל את הכל – קירבה אל ה'. הביטוי "אותה אבקש" מבהיר כי לא מדובר רק ב'שאלה' היוצאת מהשפה ולחוץ, אלא בביטוי של הבקשה האמיתית המקננת בלב פנימה.
לאור הדגשה כפולה זו, ההמשך מפתיע מאוד: הוא כולל לא פחות מאשר שלוש בקשות: 1) "שבתי בבית ה' כל ימי חיי", 2) "לחזות בנעם ה'" ו-3) "לבקר בהיכלו"! כיצד נוכל להבין זאת? הדרך המתבקשת היא לראות את שלוש הבקשות כהתפרטוּת של המשאלה האחת, מניית הרכיבים השונים שלה. למעשה, ניתן לראות בשלוש הבקשות שלושה שלבים בסולם העולה אל הדבקות בה'.
השגת הקירבה לה' היא תהליך של שינוי בהכרה. מסיבה זו, המושגים המדויקים באמצעותם ניתן לפרש את שלביה הם חכמה, בינה ודעת – שלוש ה'ספירות' השכליות הגבוהות של מערכת הסמלים הקבלית. הסדר הרגיל בו מונים ספירות אלו הוא מלמעלה למטה, אך מכיוון שבהקשר שלנו מדובר בבקשת האדם להתקרב לאלוקיו יש לנוע דוקא מלמטה למעלה – מדעת לבינה לחכמה. כעת נסביר את שלוש הבקשות לאור המושגים המקבילים להם:

דעת: "שבתי בבית ה' כל ימי חיי"
החיבור בין הפועל 'לשבת' למושג 'דעת' מעלה את הביטוי ישוב הדעת. אכן, הצעד הראשון בדרך לחיים של קרבה לה' הוא תפילה לזכות בישוב דעת – מצב של מרגוע נפש ושקט פנימי, בלעדיו אי אפשר להתחבר למציאות גבוהה כלשהי. הביטוי "כל ימי חיי" הוא רמז מובהק לשבע הספירות הרגשיות והנמוכות הנחות מתחת לספירת הדעת, והמקבילות לשבעת ימי השבוע. הבקשה לשבת בבית ה' "כל ימי החיים" היא בעצם הבקשה כי ישוב הדעת לא יוותר במישור ההכרה בלבד, אלא יחלחל לכל חדרי לבנו ויהיה חלק בלתי-נפרד ממרקם חיינו.

אולם מעבר לכל זאת, הפסוק מחדש לנו משהו אודות ישוב הדעת האמיתי: מצב זה, הוא רומז, קיים דוקא ב"בית ה'". מהו בית ה'? על פי פשט מתכוון דוד לבית המקדש, אך לפי החסידות כל פסוק בתורה שייך לכל מציאות, גם כאן ועכשיו. לפי זה יש לפרש שבית ה' הוא משהו רוחני – הרגשת נוכחות ה' ככוח מקיף ושומר. ישוב דעת בבית ה' פירושו אם כן מרגוע לנפש בחיק הבורא דווקא, בצל האמונה כי ה' עוטף ומלווה אותנו בכל רגע בחיינו. אין זה ישוב דעת המושג דרך כדורי הרגעה, טיפול פסיכולוגי או נופש בהרים. דברים אלו יכולים אולי להרגיע אותנו במידה מסוימת ולטווח מסוים, אך אין הם מעניקים ישוב דעת הנוגע בשורש נשמתינו, בעצם קיומנו כאן בעולם. דבר זה מושג רק דרך הסתכלות מתמדת על חיינו דרך עיני האמונה כי 'בעל הבית' היחיד המנהל אותו הוא ה' וכל מה שמתרחש לנו הוא מאתו. זהו השלב הראשון במילוי המשאלה הגדולה של קרבת ה'.

בינה: "לחזות בנֹעם ה'"
ישוב הדעת בבית ה' אינו אלא השלב הראשון, הנחת המסגרת. בשלב הבא עלינו לשאול, במה נמלא את המסגרת הזו? ביטוי המפתח כאן הינו "נֹעם ה'". נועם אינו עוד אמונה מקיפה אלא חוויה פנימית האמורה למלא אותה. לפי החסידות נועם הינו חוויה של מתיקות, הרגשה של נוכחות עדינה, רכה וטובה החפצה בטובתינו. מדובר בחוויה מעין-חושית, משהו שקולטים מבחוץ, ולכן נאמר שיש "לחזות" בו; אולם המלה לחזות (בניגוד ל'לראות' או 'לִצְפות') רומזת לחזה – משכן הלב המרגיש. לחזות פירושו להסתכל מתוך עין הלב שבחזה, ראיה פנימית כשל הנביאים (המכונים אף הם חוזים כנודע). מסיבה זו, הבקשה לחזות בנועם ה' שייכת לספירת הבינה, הגבוהה מהדעת. בעוד ספירת הדעת עוסקת בתהליכים מודעים ורצוניים, ספירת הבינה מבטאת תהליכים דקים ופנימיים יותר. הבינה מתוארת כ'לב שבמוח' – חלל רגשי גבוה בו מבשילות התובנות הנעלות של חיינו ומשם מחלחלות לתודעה ולרגש היומיומיים.
העובדה שלחזות בנועם ה' הינו שלב נוסף מעבר לישיבה בבית ה', פירושה שהשגתו אינה מובנת מאליה. ניתן לממש את השלב הראשון מבלי להגיע לשלב השני, לחיות באמונה עזה כי ה' בורא כל מה שמסביבינו אך מתוך אימת דין שאין בה שום מתיקות החודרת ללב. אימת הדין בפני עצמה חשובה – מדובר ברגש הפשוט והבסיסי של יראת שמים שכל אחד צריך שיהיה לו; אך אם היראה מהדין נותרת במצבה הגולמי היא מצטברת ומתקשחת בנפשנו וממלאת אותנו מרירות. העלאת רגש היראה נעשה באמצעות הבינה, שבכוחה "להמתיק את הדינים בשורשם" – להמחיש לנו שדיניו וגזירותיו של ה' כולם בעצם לטובתינו.

חכמה: "לבקר בהיכלו"
המובן המודרני למלה 'לבקר' היא להתארח, אולם המובן המקורי שונה: הוא נובע מלשון בוקר ופירושו לבוא מדי בוקר בבוקרו. לבקר בהיכל ה' פירושו אם כן להגיע אליו שוב ושוב, כל בוקר מחדש. פירוש זה מוסיף אלמנט חדש למשאלת הקירבה לה': הבקשה שהיא תתמיד; שהנועם והנוכחות של ה' לא יהיו דבר חולף אלא רכיב קבוע ומתחדש בשגרת חיינו (אכן, השורש קר"ב הוא חילוף אותיות של בק"ר: הקירבה מתגשמת בביקורים תכופים ונשנים).
לשרש בק"ר משמעות נוספת כמובן, מלשון ביקורת. לאחר שהערב ערבב את כל גווני המציאות בא אור הבוקר ומבקר אותם – מבחין אותם זה מזה. לאור זאת, הבקשה לבקר בהיכל ה' היא גם לזכות בחכמה ביקורתית חדשה – היכולת לשפוט את מצבנו הנוכחי ולהציע ביקורת בונה כיצד להתקדם ממנו. אם הבינה היא המקום בו מתעברות בנו התובנות, החכמה היא המקום בו הן נזרעות לראשונה, בו מפציעות וזורחות בנו השגות חדשות. הדימוי הקבלי היסודי לרעיונות החדשים המתנוצצים בחכמה הוא של ברק המבריק בשכל (צירוף נוסף של בק"ר). התכלית הסופית של קרבת ה' היא אם כן לזכות להשראת ה' על מחשבתינו, המזכה אותנו מדי בוקר בהברקות ביקורתיות חדשות ומבטיחה התפתחות נמרצת ומתמדת קדימה.
שנזכה כולנו לשנה טובה ומתוקה, ולמילוי כל משאלות לבנו לטובה!