‏הצגת רשומות עם תוויות משפחה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות משפחה. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 11 ביולי 2010

אב: על הורים וילדים


שמות החודשים בלוח השנה היהודי 'עלו' מבבל, ולרובם אין משמעות פשוטה בעברית. יוצא דופן הוא שמו של חודש אב, שמשמעותו פשוטה – הורה.

יחסי הורים-ילדים הם סוגיה מורכבת, רגישה ומרגשת, המפרנסת לאורך דורות את תחומי הפסיכולוגיה, הספרות ועוד. והנה, בתחום זה חל מהפך מסוים בעת החדשה. אם פעם מקור סמכותם של ההורים כמייצגי המסורת היה ברור והחלטי, הרי שכיום חווית הקִדמה וההתחדשות גורמת לזלזול בעבר, למרידה בו ולהאשמתו בכל משברי החיים של הילד. ממילא, נוצר שינוי מוחלט של שיווי המשקל ביחסי הורים-ילדים ואף ערעור כל מוסד המשפחה.

במובן זה, אפשר לדרוש את כינויו הנוסף של החודש, מנחם-אב, כמלמד על הצורך לנחם ולשקם את הזלזול במושג האבהות, ובהרחבה, ההורות בכלל. ומובן, שנחמה עמוקה לא מסתפקת בשיקום ההריסות, אלא חותרת להבנה של סיבותיהן, ואפילו להצדקה מסוימת שלהן, כשגולת הכותרת של תיקון יחסי ההורים והילדים תהיה הבנה עמוקה ומחודשת שלהם. נחתור להבנה זו מזוית ראייתה של פנימיות התורה.

להיות הורים ולכבד הורים

נושא האבהות הוא מהחשובים בתורה, שחלקה הראשון מורכב מספורי חייהם של האבות והאמהות המהווים תשתית לחיינו. אך מעבר לכך, יסודות החיים היהודיים היום-יומיים הם המצוות, וכשחושבים על "אב" עולות שתי מצוות עיקריות – המצוה להיות אב והמצוה לכבד את האב.

המצוה הראשונה בתורה היא מצות "פרו ורבו" – המצוה להיות הורים. מצוה זו ניתנה מיד עם בריאת האדם בצלמו ובדמותו של הבורא, והיא המשקפת יותר מכל את יכולתו של האדם להיות 'בורא' להמשיך בתהליך המופלא של הבריאה. את חתימת מעשה בראשית במלים "אשר ברא א-להים לעשות" דורשים חז"ל כהוראה שנשאר עוד הרבה מה לעשות – כלומר, לתקן ולשכלל בתוך העולם; אך ברור שהעשיה היחידה שממש ממשיכה את פלא הבריאה בעולם היא הלידה (כביטוי השגור היום בתרבות הכללית, 'לעשות ילד'). לידה אינה רק שינוי ושכלול של הקיים אלא יצירת חיים חדשים. בלשון השגורה בפנימיות התורה, כל פעולה היא "יש מיש", ואילו יצירת חיים חדשים היא "יש מאין".

מסיבה זו, בלידת ילד ההורים מוגדרים כשותפיו של בורא העולם. חכמינו אף קושרים לכך את המצוה השניה שהוזכרה, מצות כיבוד אב ואם:


שלשה שותפין הם באדם, הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקדוש ברוך הוא, מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני (קידושין ל, ב).


לפי זה, כיבוד הורים איננו רק חיוב מוסרי של הכרת הטוב למי שבחר ללדת אותי והשקיע מאמצים רבים בטיפוחי ובגידולי. כיבוד הורים הוא הכבוד ל"צלם אלוקים" שבהם, לגילוי האלוקי שהבליח בתוכם בשעת יצירת הולד, ולכן הוא גם מעיד על הכבוד שאנו רוחשים לבורא העולם.

כיבוד הורים – מהמשכיות לתגובה

עד כאן תואר כיבוד הורים כיחס כבוד מתבקש של הנברא אל בוראו, המורחב גם אל ההורים השותפים בבריאת הילד. הדגשת פלא הבריאה עונה לזלזולו של האדם המודרני בהוריו, אנשי העבר. היא מבהירה, כי כל הקִדמה הנחשקת אינה אלא שכלול של הקיים וניתוח של המציאות, אבל הפלא היסודי של הקיום הוא מעבר להשגת האדם ועליו להתייחס עליו בענוה.

אך יש מי ש'התבגר' גם מההתלהבות המודרנית מהקדמה, ולכן תשובה זו לא תספק אותו. אובדן האמון בכל-יכולתו של האדם והכרת חולשותיו גורמות לערעור בכך שהלידה היא ביטוי האלוקי שבאדם. הרי הלידה היא פועל יוצא של תאווה נמוכה וגידול הילדים עונה על צורך אישי של ההורים, ומה יש לכבד פה?! ועוד, יש בעולם כל כך הרבה חסרונות ורוע, ומי אמר שטוב בכלל שנולדתי?!

בשביל לתת מענה לטענות אלו יש להעמיק עוד ביחס בין מצות "פרו ורבו" למצות כיבוד אב ואם: כיבוד אב ואם אינו רק המשך ליצירת החיים, אלא, בעומק יותר, הוא גם תגובה ללידה. ההמשך הטבעי ללידה הוא הדחף להפוך בעצמי להורה – זו בעצם ההנחה שהעולם שואף להמשיך ולהיברא, והתכלית צפונה בעתיד. לפי הנחה זו העינים מכוונות אל העתיד, אל ההמשך, ואין מקום להסתכל לאחור. לעומת זאת, כיבוד הורים הוא מעין עצירה של השטף ופניה לאחור כדי להביט בפניו של המקור ממנו באתי, לייחס לו חשיבות ומשמעות ולהפריך את התחושה שאינו אלא חוליה בשרשרת האבולוציה ששיאה עוד לפנינו. בלשון הקבלה, הלידה היא גילוי של "אור ישר" – המשך של האור שמאיר בורא העולם בבריאתו – ואילו כיבוד הורים הוא "אור חוזר".

לברוא יש מאין ולהחזיר את היש אל האין

המגיד רבי דוב-בער ממעזריטש, תלמידו וממשיך דרכו של מייסד החסידות רבי ישראל בעל שם טוב, אמר כי העולם נברא יש מאין, ואילו תפקידם של הצדיקים הוא להחזיר את היש אל האין (ובמובן מסוים, להחזיר את הגלגל אחורנית זהו תפקיד קשה יותר וניסי יותר). במונחים אלה, קיום מצות "פרו ורבו" הוא המשך הבריאה יש מאין (כפי שהוסבר), ואילו כיבוד הורים מבטא את המגמה להחזיר את היש למקורו באין האלוקי.

לפי זה, דווקא הנטיות המרדניות, החל משובבות של ילד הגורמת לו לקרוע את בגדיו ולהשחית את מה שנופל לידו, ועד לתנועה האנרכיסטית הדוגלת בפירוק מסגרות, אינן אלא ביטוי משובש של הרצון להחזיר את היש אל האין – רצון לפרק את היש לגורמיו ולהיות שותפים פעילים בחוק האנטרופיה המוטבע במציאות... השיבוש הוא בכך שהחזרת היש לאין איננה החתירה לביטולו והריסתו – זו פעולה קלה, שאין בה כל חידוש ותיקון. החזרת היש לאין באופן הרצוי היא היכולת לגלות בתוך היש הקיים את מקורו האלוקי, לחשוף בתוכו את הכוונה המקורית של בריאתו. פעולה זו היא עצירת התדרדרותה-התרחקותה של הבריאה ממקורה, אך היא אינה הרסנית – היא מאששת את הקיום ומביאה אותו אל תכליתו.

זו התשובה לשתי הטענות: כיבוד הורים אינו המשכיות של עולם ישן שאנו הולכים ומתרחקים ממנו, אלא התגובה אליו ממקומנו שלנו, כדי לייצב את עולמנו ולתת לו משמעות חיובית. זו היכולת לעצור את שטף הקיום ולהפוך את כיוונו, כשדווקא המבט אל המקור הופך את הקיום למוצדק ונותן פשר לחיים. המבט הזה אל האין שבבסיס היש גם נותן פרשנות מחודשת להתנהגות ולרצון של ההורים: הדגש מוסט מתאוות ואינטרסים, שהם פועל יוצא מההתדרדרות, ונחשפת השותפות שלהם בבריאה ובכוונה האלוקית. כשהניצוץ האלוקי שבהורים מאיר לנגד עינינו הוא הופך את הכבוד אליהם לטבעי ומשמח, ומעורר חשק להשתתף גם כן במיזם האלוקי הזה, בלידת ילדים משלנו.

יום שלישי, 15 בספטמבר 2009

תִּשְׁרֵי: חוש המישוש


חוש הנפש השייך לפי הקבלה לחודש תשרי הוא חוש המישוש.

חושי הגוף הם אברי הקליטה שלנו, המביאים לתוכנו את המציאות החיצונית. אך במקרה של חושי הנפש המצב מורכב יותר: הם בו-זמנית קולטים ומביעים, חשים את הסביבה ומשפיעים עליה. מסיבה זו, כאשר אנו מדברים על חוש המישוש בנפש, איננו מדברים רק על היכולת להרגיש את פני השטח של הסביבה החיצונית, אלא גם, ובעיקר, על היכולת להביע רגש לאנשים בהם אנו נוגעים.

מגע אינו דבר פשוט. צריך לדעת איך לגעת. כל לחיצת יד, כל חיבוק וכל ליטוף יכולים להיות הדבר האוהב והמקרב ביותר בעולם, וגם הדבר המעיק והמרחיק ביותר. הסיבה לכך נטועה באחת העובדות הקיומיות העמוקות ביותר של ההוויה האנושית: שהגוף הוא בו-זמנית לבוש של הנפש המכסה אותה, וכלי ביטוי של הנפש המגלה אותה. כשהגופים מחוברים לרצון הנפשות השוכנות בהם מגעם מקרב את הנפשות, וכשהם מנותקים הוא מרחיקן.

כפילות זו מובעת במשפט מתוך ספר הקבלה העתיק ביותר, ספר יצירה: "אין בטובה למעלה מעֹנג ואין ברעה למטה מנֶגַע" (ספר יצירה ב, ד). המלים 'עֹנג' ו'נגע' מורכבות מאותן אותיות אך מבטאות את ההפכים המנוגדים ביותר: עֹנג קשור תמיד בשבירת מחיצות ובחיבורם של שני דברים נפרדים, ואילו נגע הוא מחיצה המפרידה בינינו לבין הזולת. שתי המלים מבטאות במדויק את שני סוגי המגע הנ"ל: המגע המקרב את הנפשות נוגע בנקודת עונג אמיתית בתוכם וכן מסב להם עונג משותף; ואילו המגע המפריד בין הנפשות בהכרח 'נגוע' בידי רצון אנוכי של אחד מהשניים, וחוצץ ביניהם כנגע על העור.

ניתן ללמוד על היחס בין עֹנג ונֶגע מהתבוננות במלים עצמן. ענג הוא ראשי התבות של המלים עדן-נהר-גן, שלושת היסודות המתוארים בפסוק "ונהר יֹצא מעדן להשקות את הגן" (בראשית ב, י). ניתן לראות בפסוק זה תיאור של המגע המתוקן: עדן הוא סמל לעדינות, וממנו שופע נהר של מגע ונתינה אל עבר הגן, הוא הזולת בו נוגעים. נגע לעומת זאת הוא ראשי תבות נהר-גן-עדן: אף כאן יש נהר ואחריו גן, מגע ואחריו זולת, אך העדינות נעקרה ממקומה בהתחלה ונדחקה לסוף, אחרי הגן/הזולת. מגע זה, שאינו נובע מנקודת עדינות נפשית פנימית, הוא בבחינת נגע וחציצה בין הנוגעים.

נוגע ואינו נוגע

בכתבי הקבלה המקוריים נקרא חוש המישוש חוש התשמיש. המלה 'תשמיש' אינה אלא המונח החז"לי הצנוע לתיאור הזיווג בין איש ואשה, קיצור של הביטוי המפורש מעט יותר "תשמיש המיטה". במקרה או שלא במקרה, קרובה המלה תשמיש למלה מישוש (שתיהן נגזרות מהשורש הדו-אותיותי מש), ומכאן שניתן לראות חוש זה בהרחבה כחוש המישוש. עם זאת, העובדה שהמונח המקורי הוא חוש התשמיש רומזת לנו שעיקר תיקון המגע, המקום בו הוא עומד במבחן הגדול ביותר, הוא בין בני זוג.

דבר זה מתקשר באופן יפהפה לשבט המקביל לחודש תשרי ולחוש המישוש: שבט אפרים. השם אפרים נגזר מלשון פריה ורביה, והוא היחידי מבין כל שמות השבטים שיש לו סיומת זוגית – אפריִם. כלומר, השם אפרים מגלם את תכלית המגע הזוגי בעולם: התאחדות פוריה של השניים לכדי אחד.

דבר מופלא נוסף המסתתר בשם אפרים הוא שהערך הגימטרי שלו זהה בדיוק לזה של הביטוי התלמודי נוגע ואינו נוגע. ביטוי זה מגלם יותר מכל את אופיו של המגע העדין: זהו מגע הזוכר תמידית שבעצמותו הפנימית של בן הזוג, הנשמה השוכנת בתוך גופו, הוא אינו מסוגל לגעת. זכירה זו מחדירה יסוד של אי-נגיעה לתוך הנגיעה והופכת אותה לזהירה ומכבדת, נגיעה הקשובה למידת רצונו ושיתוף הפעולה של האדם השני. המגע העדין, אם כן, בו-זמנית נוגע ואינו נוגע.

בבית היהודי עקרון הנוגע ואינו נוגע קיים גם במימד הזמן, בצורת דיני "טהרת המשפחה", לפיהם זמני הנגיעה ואי-הנגיעה בין בני הזוג נסובים סביב מחזור האשה. זמני אי-הנגיעה הם בעצם זמנים בהם כל אחד מבני הזוג מתכנס לתוך עצמו ובא במגע אישי עם עצמו ועם א-לוהיו. משם הוא יכול לצאת לקראת מגע מחודש עם בן זוגו ממקום גבוה ואמיתי יותר. כך הופכת שגרת הנוגע ואינו נוגע למחול ספירלי מתעלה של נענוע וגעגוע בין בני הזוג. מחול זה מאפשר לבני הזוג לשמור על חוויה של שעשוע נצחי ביניהם, חדוות נעורים הנולדת מהתחושה שכל חודש פוגשים את בן הזוג כבפעם הראשונה.

זהו סוד ההתחדשות המתמדת בזוגיות, המאחדת את בני הזוג ומביאתם לפריון תמידי. אכן, על אפרים כתוב: "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשֻעים..." (ירמיה לא, יט).

חוש הדיבור של הגוף

תשרי הוא החודש השביעי לפי מניין החודשים, וחל חצי שנה בדיוק אחרי החודש הראשון, הוא ניסן. בחסידות מוסבר שאף כי העולם נברא בתשרי (זה אחד הדברים שאנו מציינים בראש השנה) הוא "עלה במחשבה" כבר בניסן. על בסיס רעיון זה אפשר לומר, כי ששת החודשים מניסן עד אלול הם בבחינת התכוננות ו'הכשרת הקרקע' לששת החודשים מתשרי עד אדר. כאשר בחושים עסקינן, משמעות הדבר היא כי ששת החושים הראשונים מבין י"ב חושי הנפש הם הכנה לששת החושים האחרונים.

החוש של חודש ניסן היה חוש הדיבור, ואכן ניתן לראות אופן מובהק בו הדיבור הוא הכנה למגע המתוקן. בכדי שהמגע הגופני יאפשר מגע אמיתי בין נפשות, עליהן לרקום קודם לכן קשר שלא על בסיס מגע גופני. בהעדר יכולת לגעת כפשוטו, מגע בין נפשות יכול להיעשות רק דרך דיבור – החל משיתוף מילולי של עולמן הפנימי, המשך בהדהוד ותגובה זו לגבי עולמה של זו, וכלה בכריתת ברית אמונים ביניהן.

כאשר לא קודמת למגע הגופני התקשרות נפש בנפש דרך דיבור, הוא עוקף את הנפשות ואץ ליצירת קשר בלעדיהן. מגע כזה לא רק שמותיר את הנפשות בבדידותן אלא שהוא מעמיק אותה, יוצר פער בל-יגושר בין הנפש לבין הגוף. זו הסיבה העמוקה לכך שלפי ההלכה, מגע גופני בין איש ואשה מותר רק לאחר נישואיהם: המגע הגופני האינטימי ביותר דורש כהכנה לו את ההתקשרות הרוחנית הגדולה ביותר – התחייבות לנאמנות הדדית.

לעומת זאת, מגע הבא בעקבות התקשרות הנפשות בדיבור עושה בדיוק להפך: הוא מעצים את התקשורת בין הנפשות וממשיך אותה לתוך מישור הגוף. מגע זה מאפשר לנפשות להביע זו לזו את מה שמלים לא מסוגלות לבטא – את עצם אהבתן. כפי שהדיבור הוא הוא חוש המישוש של הנפש, כך המגע (המתוקן) הוא חוש הדיבור של הגוף, ומאפשר לנפשות לשוחח – בשפת הגוף.

יום ראשון, 3 באוגוסט 2008

אב: חודש האהבה

במבט ראשון נדמה כי חודש אב – שבתשעה שבו נחרבו שני בתי המקדש – הוא החודש העצוב ביותר בשנה העברית; אך בדיוק בלבו, כשהלבנה במילואה, ישנו יום שמוגדר כאחד הימים הכי טובים בשנה: ט"ו באב, חג של אהבה וזוגיות! מהו מקורו של יום זה ומה אנו יכולים ללמוד ממנו?

ט"ו באב ויום הכיפורים – הימים הכי טובים
המשנה – המסמך הכתוב הראשון של התורה שבעל פה מהמאה השלישית לספירה – מתארת מסורת עתיקה ומופלאה של היכרויות ושידוכין:

לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן היו בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן... וחולות [מחוללות] בכרמים. ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה, "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל".

המשנה מתארת מעין מפגש 'פנויים-פנויות' יהודי קדום, בו הבנות היו רוקדות בכרמים לעיני הבחורים כדי שיקחו אותן לכלות. כעת שימו לב לשני הימים בהם התרחש הטקס. מה קורה פה? יום הכיפורים – יום הצום, הצער והתפילות – היה יום טוב של עשיית שידוכין? ט"ו באב, יום שאיש לא שמע עליו עד אז, היה שווה ערך ליום הקדוש ביותר בשנה מאז מתן תורה?
הנושא נעשה מעניין עוד יותר כאשר חושבים על האופי המנוגד שקיבלו ימים אלו היום: יום הכיפורים נשלל מכל יסוד של שמחה, ריקודים ושידוכים והפך להיות היום הכי רציני וחמור-סבר – בקיצור, 'חרדי' – בכל השנה. ט"ו באב לעומת זאת הוא יום ששומרי המצוות כמעט ולא מציינים, ואילו דווקא הציבור החילוני אימץ אותו בחום וייסד בו את "חג האהבה" – אבל מצד שני מחה ממנו כל זכר של יהדות, קדושה ומחוייבות משפחתית. דומה כי כל ציבור נותר נאמן לחלק אחר מטקס השידוכים המסורתי: הציבור החילוני לשמחה, לריקודים ולמפגש האנושי, והציבור החרדי למחויבות המשפחתית ולעקרון "שקר החן והבל היופי".
אם יש היום שני ימים בכל השנה המגלמים את הקרע בין הציבור החרדי והחילוני הרי אלו בדיוק ט"ו באב ויום הכיפורים. ובכל זאת, פעם הם היו קשורים ומחוברים, שני הימים הטובים ביותר של עם ישראל. משהו מאוד מוזר ועמוק קורה כאן שיש לפענחו.

שני סוגי שידוכים
העובדה שהיו דווקא שני ימי שידוכים אומרת דרשני. אם נקבעו שני ימים שונים לשידוכים ניתן לשער כי הם נועדו לבטא שני סוגים שונים של שידוכים. מכיוון שעל ט"ו באב לא ידוע לנו דבר עלינו לפנות ליום הכיפורים, לשער איזה סוג של שידוך יכול להתקיים בו, ומזה להסיק לגבי שידוכי ט"ו באב.
על יום הכיפורים נאמר כי יש לנסות ולהידמות בו ל"מלאכי השרת". ביום זה מתנזרים מאכילה ושתיה, עומדים כל היום בתפילה ומנסים להגיע לשורש נשמתנו הגבוה ביותר. אלו מין שידוכים שייכים ליום כזה? בפשטות, נראה כי מדובר בשידוכים רוחניים, שידוכים הנעשים 'מלמעלה' בהם העקרון המנחה הוא לאו דוקא ההזדהות הרגשית בין הבחור והבחורה, אלא ההתאמה השכלית והרוחנית ביניהם.
אם שידוכי יום הכיפורים הם רוחניים באופיים שידוכי ט"ו באב שייכים, מן הסתם, לקוטב השני. לעומת חיפוש בן זוג על סמך התאמה רוחנית ישנו חיפוש פשוט ומוכר יותר – לפי נטיות הלב ורגש האהבה הטבעי. שידוכים כאלה הם שידוכים ארציים הצומחים 'מלמטה', מתוך הזרימה הטבעית עם החיים. אם ט"ו באב משלים את יום הכיפורים, סביר שאלו הם השידוכים המאפיינים אותו.
חלוקה זו תואמת להפליא את דפוסי יצירת הזוגות של שני הציבורים ש'התלבשו' על ימים אלו: בשידוכי הציבור החרדי היסוד הארצי והרגשי מקבל מקום שולי יחסית והשידוכים נעשים בעיקר מלמעלה, מתוך נסיון לכוון להתאמה הרוחנית הגבוהה ביותר; בציבור החילוני לעומת זאת הזוגות מתהווים בדרך כלל מלמטה, דרך היכרות טבעית וגישוש זה אל לבו של זה ולא מתוך יומרה להתאים שורשי נשמה. מדובר בהכללה כמובן, וישנם יוצאים מן הכלל רבים בשני הצדדים; אך ככלל כך הם פני הדברים.

השלמה הדדית
עקרון קבלי קובע שבין כל זוג הפכים צריכה להתקיים 'התכללות': כל צד צריך להכיל בחינה של הצד השני. התכללות 'מצילה' את שני הצדדים מהסתגרות וניתוק ומאפשרת רגישות והשלמה ביניהם. שתי תפיסות השידוך שלפנינו אינם רק שני הפכים קוטביים, אלא מייצגים שני ציבורים שלמים שבקושי מדברים זה עם זה. אם נצליח ליצור התכללות ביניהם – למצוא בחינה של ט"ו באב ביום הכיפורים ובחינה של יום הכיפורים בט"ו באב – אולי יהיה בידינו מפתח, ולו הזעיר ביותר, למפגש מחודש של שני העולמות.
בחינת ט"ו באב ביום הכיפורים פירושה החדרת אלמנט של אהבה ארצית ורגשית למודל השידוכים החרדי. החלטה להתחתן הנובעת רק משיקול רציונלי או רוחני ואינה מתחשבת באמת במצב הלב – בין אם נעשית בידי בני הזוג עצמם ועל אחת כמה וכמה אם נעשית בידי הורים ושדכנים – כופה עצמה על הלב ויכולה להחמיצו ולהוביל להדחקות ותסכולים.
אך המעניין והרלוונטי ביותר לענייננו הוא בחינת יום הכיפורים בט"ו באב. דבר זה פירושו להחדיר משהו מכוֹבד הראש ונטילת האחריות של השידוך החרדי לתוך דפוס ההיכרות החילוני. יותר מדי התרגלנו לחשוב על אהבה כעל משהו ש'קורה' בטבעיות וללא תכנון. גישה זו קוסמת בפשטותה, אך גם היא חד-צדדית ובלתי מאוזנת. אכן, עינינו רואות כי כמות אדירה של זוגות שהחלו דרכם בפרץ התאהבות גדול מתפרקים אחרי כמה שנים, מותירים אחריהם בני זוג כואבים עם גוש אכזבה וכאב בבטן, צלקות רגשיות, ולעתים גרוע מכך – ילדים שחייהם שסועים לתמיד. חלק גדול מצער זה יכול להמנע אם נשלב יותר את שכלנו בתהליך בחירת בן הזוג – לא כרודן השולט ברגש אלא כיועץ שיכול לעזור לו להחליט טוב יותר.

מחורבן לבניין
ט' באב, יום החורבן, וט"ו באב, יום השידוכים והאהבה, למעשה קשורים זה בזה יותר מכפי שנדמה: בית המקדש, ובפרט בית קודש הקודשים שבו, נחשב ביהדות למקום ה'זיווג' בין הבורא לבין עם ישראל, ובהרחבה, הבריאה כולה. חורבן הבית מבטא איפוא 'משבר זוגיות' בין הקב"ה לבין העם. במישור האישי זהו יום שמבטא משברי זוגיות בכלל – ה'חורבנות' הקטנים הפוקדים את מערכות היחסים שלנו. העובדה שפחות משבוע אחרי ט' באב חל ט"ו באב אומרת שמייד אחרי המשבר צריכים לעבור 'סדנא' מרוכזת של שיקום, שבעקבותיה ניתן להביא את האהבה לשיא חדש. בט"ו באב כולנו צריכים לחפש את ה'שידוך' שלנו – או להשתדך מחדש עם בני זוגינו הקיימים – ולהתחיל לבנות את ביתינו על קרקע חדשה.

יום שישי, 20 ביוני 2008

סיון: סוד ההתאמה

כל חודש בלוח העברי ניחן באיכויות רוחניות שהתבוננות במשמעותן יכולה להעשיר ולהעמיק את חווית החיים בזמן זה. אחת מאיכויות אלה היא המזל של החודש. היהדות מאוד מתנגדת לשימוש באסטרולוגיה כשיטת חיזוי, דבר הגובל לעתים קרובות ב'עבודת כוכבים ומזלות'; אך את עצם מערכת הסמלים שהאסטרולוגיה מבטאת היא אינה שוללת, אלא רואה בהם חלק ממכלול פני הבריאה שעיון בו יכול ללמד אותנו על בוראה.
המזל של חודש סיון הוא תאומים, ואת ההתבוננות הרוחנית שלנו בו נעשה באמצעותו.

תאומים והתאמה זוגית
הולדת תאומים, בעיקר תאומים זהים, תמיד מלוּוה ברגש פליאה והשתאות. הנה לפנינו שני אנשים שהגיחו יחדיו מאותו רחם והחולקים את אותו מטען גנטי ממש. בין תאומים שורר קשר מיוחד במינו, טלפתי כמעט, של הזדהות והבנה הדדית, המעורר השראה בקרב כל המתבונן בו.
אולי מסיבות אלו, בחרה התורה לאמץ את התאומים כאחד הסמלים לזוגיות מושלמת. בני הזוג האידיאליים הם כמו תאומים המחוברים בגופם ובנפשם, המרגישים כאילו היו קשורים מאז ומעולם. אין הכוונה כי בני זוג אמורים להיות זהים זה לזה (כל המכיר תאומים 'זהים' יודע שאף אצלם אין האישיות זהה כלל ולעתים אף הפוכה); הכוונה שעליהם לקיים דרגת התאמה המזכירה את הדמיון והחיבור של תאומים.
הקשר בין תאומים לזוגיות מרומז בביטוי "אחֹתי, רַעְיָתי, יונתי, תַמָתי" (שיר השירים ה, ב). לפי החסידות ארבעה כינויי אהבה אלו מבטאים ארבע דרגות של חיבור זוגי, זו גבוהה מזו: הרובד הבסיסי ביותר הוא של אחווה פשוטה ("אחותי"); למעלה ממנו יש רֵעוּת ונישואין ("רעייתי"); הרובד השלישי משול לאהבת זוג יונים, סמל המונוגמיה בטבע ("יונתי"); והרובד הגבוה ביותר מבטא תום ותמימות, במובן של שלמות, עילאיים ("תמתי"). כעת באו חז"ל והציעו פירוש נוסף למלה הרביעית: "תמתי" יכול גם לומר "תאומתי" (אכן, המלה תאומים מופיעה בתורה גם ללא א' – 'תומים'). לפי פירוש זה המלה האחרונה סוגרת מעגל עם הראשונה, "אחותי", אך מעלה את האחווה לדרגה גבוהה יותר הכוללת גם את הפן הרוחני של הקשר.
חודש סיון הוא איפוא הזדמנות טובה להתעמק בנושא ההתאמה הזוגית. מה עושה התאמה טובה, כיצד מבררים מי בן/בת הזוג המתאימים לנו, וכיצד אפשר להגיע לדרגת ההתאמה הגבוהה ביותר?

שלש רמות של התאמה זוגית
את הרעיון לפיו הכל בעולם מתחלק לשלושה חלקים לא המציאו בצה"ל; מדובר בתובנה עתיקה שספרי הקבלה עושים בה שימוש לרוב. הכלל תקף גם כאן: ניתן להצביע על שלוש רמות בסיסיות של התאמה זוגית, כל אחת גבוהה מקודמתה (ניתן לדמיין אותן כשלושה 'גרמי מדרגות' המקשרים בין ארבע רבדי הזוגיות "אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי"). נעבור עליהן מלמטה למעלה:

1) את מתאימה לי, אתה מתאים לי. הרמה הראשונה היא לבדוק אם בן/בת הזוג מתאים לנו. בדיקת התאמה מסוג זה היא טבעית ומתבקשת, וכמעט כל מערכות היחסים המוכרות לנו היום מושתתות עליה. אך הסתפקות ברמה זו של בדיקת התאמה מותירה אותנו במצב די אגואיסטי ושקוע בעצמנו. נקודת המוצא שלה היא הצרכים שלי, מבנה האישיות שלי וכו', ומשם אני ניגש לבדוק אם הצד השני עונה עליהם. אם על זה מבוסס כל הקשר נותרים בני הזוג בתודעה של פרטים הדואגים לעצמם, ואינם מתעלים לרמה גבוהה יותר של חיבור זוגי באמת. זו אחת הסיבות שזוגות רבים היום מתקשים לשמור על הזוגיות שלהם: ברגע שאחד הצדדים מרגיש ש"לא מתאים לי", הקשר נפסק.

2) אני מתאים לָךְ, אני מתאימה לְךָ. על מנת לעלות לדרגת זוגיות גבוהה יותר יש להוסיף שאלה חדשה: האם אני מתאים לצד השני? גם שאלה זו בודקת התאמה בין שנינו ולוקחת בחשבון את התכונות המיוחדות של כל אחד מאיתנו, אך מרכז הכובד שלה עובר מעצמנו לזולת. השאלה כולה היא שאלה שיוצאת אל השני, שבונה גשר לקראת השני, לא שאלה ששואבת לתוכנו. כל אחד ואחת צריכים להסתכל על בן הזוג הפוטנציאלי או הקיים ולשאול, האם אני משלים את החסרונות שלה? האם לי יש את מה שהוא זקוק לו? לעתים קרובות השאלה פוקחת את עינינו להסתכל בצורה חדשה לגמרי על בן/בת הזוג, שהרבה יותר לוקחת בחשבון אותם ואת צרכיהם.

3) שנינו מתאימים לה'. רמת ההתאמה השניה גבוהה לאין ערוך מהראשונה, אך למעשה גם היא מוגבלת. אם רוצים לעלות לדרגת ההתאמה הזוגית הגבוהה ביותר, בבחינת 'תאומים', יש צורך לבדוק גם את התאמתם של שורשי נשמתינו. הסתכלות רוחנית על העולם יוצאת מנקודת הנחה שיש סיבה לכך שנוצרנו, שלכל אחד מאיתנו יש שליחות מיוחדת למלא בחייו, ושעלינו לנסות לגלותה ולהגשימה. לאור זאת, מציאת בן זוג היא בין השאר מציאת השותף המתאים ביותר לשליחות זו, האדם שלצדו ועמו נוכל למלא אותה על הצד הטוב ביותר. לכן השאלה המנחה כאן איננה רק אם אנו מתאימים זה לזו, אלא האם שנינו ביחד מתאימים לה'? האם אנו נושאים עינינו אל עבר אותו אופק רוחני ומוכנים לצעוד לקראתו יחדיו?
רמת ההתאמה השלישית קשורה במיוחד לחודש סיון שבו חל חג השבועות, הוא חג מתן תורה. מתן תורה משול במקורותינו לחתונה בין עם ישראל לקב"ה. למרגלות הר סיני ניצבנו כולנו "כאיש אחד בלב אחד", ויצרנו מגע עם בוראינו. סביב חג זה, על כולנו לשאוף להיות כתאומים זה לזו, וכולנו ביחד – לה'.

קינוח
למנה אחרונה נביא גימטריה מופלאה הקשורה לענייננו. יחס היהדות לגימטריה דומה במקצת ליחסה לאסטרולוגיה: לא צריך לעשות מזה עבודת אלילים, אבל זה עדיין יכול לבטא איכויות אמיתיות במציאות ולשמש איור נאה לרעיונות רוחניים. ברוח זו נגלה שערכם המספרי של הביטויים המגלמים את שלוש רמות ההתאמה שסקרנו – את מתאימה לי, אתה מתאים לי; אני מתאים לך, אני מתאימה לך; שנינו מתאימים לי-ה-ו-ה – הכל ביחד שווה בדיוק אדם ועוד חוה בריבוע. תודו שיפה!

כסלו: סוד הקשת

חנוכה והמלחמה בחכמת יוון
בכ"ה כסלו אנו מתחילים לחוג את חג החנוכה. חנוכה הוא אחד החגים האהובים בישראל, אולם על משמעויותיו הפנימיות של החג מעטים נותנים את הדעת. כולם יודעים שחנוכה מציין את נצחון בני ישראל על היוונים, ובפרט את הנס שארע בבית המקדש: לאחר שהיוונים טימאו את כל השמנים, נתגלה פך שמן טהור קטן, שבאורח פלא הצליח להדליק את המנורה למשך שמונת הימים שנדרשו להפקת שמן חדש. אבל מה המשמעות העמוקה של המלחמה ביוון ושל נס פך השמן, וכיצד היא קשורה לחיינו היום, שנים רבות מאוחר יותר?
והנה, לימוד מעמיק של אירועי חנוכה מלמד שהמלחמה בין היהודים והיוונים היתה בראש ובראשונה מלחמה רוחנית, 'מלחמת תרבות' בין שתי תפיסות עולם. בפרט, נסוב המאבק סביב שני אופני חשיבה – מחשבת התורה מול הפילוסופיה היוונית. כך גם יש להבין את נס פך השמן. שמן הוא סמל מובהק לחכמה, וזיהום שמני המקדש בידי היוונים מבטא את האופן בו תרבות יוון העכירה את החשיבה היהודית המקורית וגרמה לנתק בין השכל והאמונה. פך השמן מסמל אם כן תמצית של חשיבה יהודית טהורה החסינה מהשפעת חכמת יוון. לכאורה מדובר בתובנה בודדה ודקה, אך פיתוחה מגלה כי בכחה להסביר רבות.

תיקון החשיבה המערבית
משמעותו של נס חנוכה היא אם כן ההיזכרות בחכמה יהודית אבודה שכביכול נקברה תחת היכלות המחשבה המערבית. אך מה בעצם שלילי כל-כך בחשיבה המערבית שאנו מקדישים חג לנושא המלחמה נגדה? אכן, המדע הניב פירות חשובים ביותר, מהגדלת הידע האנושי ועד פיתוחה של טכנולוגיה מאריכת חיים. אך לא בכך מסתכמת דמותו; לחשיבה המדעית יש גם תוצרי לואי שליליים ביותר, וסביבם נסוב המאבק בחכמת יוון.
הנזק העיקרי שגורם הרציונליזם המדעי הוא החלשת הצדדים הרוחניים באדם, שמטבעם אינם רציונליים. החלק הבלתי-רציונלי באדם נחלק לשניים: האחד הוא נמוך וקשור ביצרים החייתיים שבאדם, אולם השני הוא גבוה ותופס דברים הנשגבים מבינתו של השכל, אמיתות רוחניות שהן "למעלה מטעם ודעת" בלשון הקבלה. החשיבה הרציונלית מאפשרת לאדם להתעלות מעל יצריו הנמוכים, אך אם הופכים אותה לעיקר היא פועלת להסתיר את צדו הרוחני.
כך למשל המדע מיטיב להסביר את החוקיות הסיבתית לפיה מתנהג העולם, אך אינו נותן כל מענה לגבי משמעותם של הדברים. הוא מגלה סיבות ותוצאות, אך לא טעמים ותכליות. כאשר עיקר ההשכלה שאנו רוכשים היא מסוג זה, אנו מתרגלים לראות בעולם כמעין מכונה סתמית, ועצם היכולת שלנו לשאול שאלות רוחניות הולכת ומתנוונת. התוצאה היא חברת אנשים בעלי שכל מפותח ביותר, אך בעלי נתק פנימי בין שכלם לבין נשמתם.
שורש הבעיה אינו המדע עצמו, שלא נועד לספק הבנה רוחנית, אלא המעמד שהוא מקבל במסגרת התרבות המערבית כסוג החשיבה השלט. מסיבה זו, נצחון חכמת יוון אין פירושו ביטולה אלא הפיכתה לכלי שרת בידי השקפת עולם מלאה יותר, המטפחת את הצד הרוחני באדם ואת הקשר שלו עם בוראו.

מזל כסלו: הקשת
היהדות כידוע אוסרת פניה ל'מנחשים' למיניהם, כולל אסטרולוגים. עם זאת, היא כן מכירה בכך שבאסטרולוגיה צפונה חכמה מסוימת, ושהתבוננות בסימנו של כל חודש מגלה איכויות רוחניות הקשורות בו. כל עוד זוכרים שסמלים אלו מוגבלים וחלקיים, ניתן להפיק מהם ידע רוחני.
והנה, מזלו של חדש כסלו – הקַשָׁת או הקֶשֶׁת – נושא מספר משמעויות, שכל אחת מהן מאירה פן אחר במלחמה בחכמת יוון. ראשית כל, קשת הוא כמובן כלי נשק. מאפיינם היחודי של חצי הקשת, בניגוד לחרב, הוא שהם פועלים למרחק ושלא ניתן לכוונם. אפשר לומר שהקשת היא נשק של אמונה – יורים את החץ, וצריך לבטוח בה' שיביאו ליעדו. לכן דרשו חז"ל שקשת היא סמל לבקשות התפילה, שאף הן נזרקות לחלל האויר מבלי לדעת מתי ואם ייענו. תפילה נשענת על האמונה כי ההכרח הסיבתי של חוקי הטבע אינו מוחלט, וכי הקשר בין האדם לאלוקיו יכול לגבור עליו. תפילה היא איפוא הנצחון הראשון על המדע, הכפירה בתמונת העולם הדטרמיניסטית שהוא מייצר לפיה האדם הוא קרבן נסיבות חייו.
המשמעות השניה היא של הקשת בענן. הקשת בענן היא סמל הברית שכרת ה' עם נח, שלפי אחד החישובים נכרתה בראש חודש כסלו. סמל זה מעלה אותנו מעל דימוי המלחמה אל משהו רוחני יותר – קשר עם ה'. מראה הקשת מזכיר כי היקום אינו סתמי וחסר תכלית. חוזה בלתי-כתוב כמו קושר את העולם עם משהו מעבר לו, ומובטח כי הוא לא יסתיים בכליון אלא תמיד תיוותר תקווה לשיפורו. דימוי הקשת מבטא אף הוא נצחון על המדע, המצייר את העולם כחסר פשר וכנידון לכליה.
המשמעות השלישית והגבוהה ביותר חבויה בדרשת חז"ל על הפסוק "את קשתי נתתי בענן", לפיה 'קשתי' פירושו "דבר שהוא מוּקָשׁ לי" – משהו שניתן להקיש ולהסיק ממנו לגבי ה'. הקשת היא סמל לה' עצמו: כשם שכל צבעי הקשת הם אור לבן אחד שהתפרט למספר גוונים, כך כל פרטי המציאות מקורם בה' והם רומזים אליו. מעבר לפניה אליו בתפילה, מעבר אפילו לאמונה כי הוא מנהיג את עולמו בצדק ובטוב, ישנה האמונה הוא נוכח בכל פרט בעולם באופן של השגחה פרטית. דבר זה הוא התיקון העמוק ביותר של המחשבה המדעית, הגורסת כי פרטי החיים הינם בחשבון אחרון חסרי משמעות.
המחשבה המערבית משגשגת ופורחת, וכמוה כאימפריה היוונית של פעם, בזמן שחכמת היהדות נדמית לעתים חיוורת לעומתה. נס פך השמן בא להזכיר לנו כי רב הנסתר על הגלוי, ושבכחה של היהדות להאיר תחומים רבים, אפילו חכמת יוון עצמה.

חשון: חודש האם היהודיה

איכויותיו של הלוח העברי
שגרת חיי העבודה, הלימודים וניהול הכספים שלנו מתנהלת במסגרת לוח השנה הגריגוריאני, כאשר אל הלוח העברי שלנו אנו פונים רק בשעת החגים והמועדים. רבים מאיתנו יתקשו למנות בעל-פה את שמות החֹדשים, קל וחומר לנקוב בתאריך של אותו יום.
לכאורה, לוח השנה אינו אלא כלי עבודה חסר משמעות. ובכל זאת, יש סיבות טובות מדוע להחיות את החיבור שלנו ללוח העברי, או לפחות לפתח מודעות אליו. ראשית כל – מדובר בלוח שלנו. בעידן בו תרבויות מתמסמסות ואובדות בבליל העולמי מורגש ערכן של זהויות ייחודיות, וחיבור ללוח המסורתי הוא דרך אחת לשמר את שלנו. שנית כל, הלוח העברי מיוחד במינו בהיותו מחבר בין השמש ללבנה. הלוח הגריגוריאני התנתק זה מכבר ממחזור הלבנה (אין קשר בין החדשים הלועזיים למצב הירח בשמים) והלוח המוסלמי מנותק לגמרי ממחזור השמש (שנתם קצרה מ-365 יום ולכן החגים נופלים כל שנה בעונה אחרת); הלוח העברי לעומת זאת מחובר לשניהם: החגים מותאמים לעונות השנה, וכן החדשים למחזורי הירח (ראש חדש הוא תמיד מולד הירח ויום ט"ו – תמיד ירח מלא).
לבסוף, כל חודש עברי, וכן תאריכים ספציפיים לאורכו, ניחנים באיכויות רוחניות מיוחדות שהכרתן ו'האזנה' להן יכולה להפרות ולהעשיר את חווית החיים בתוך הזמן, ולהקנות משמעות עמוקה לכל רגע. ניגש כעת להתבונן בכמה מאיכויותיו של חדש חשון הבא עלינו לטובה.

גבריות ונשיות בחדשי השנה
הקבלה מסבירה, כי מספרים לא-זוגיים הם 'זכריים' או גבריים באופיים, ואילו מספרים זוגיים הם 'נקביים' או נשיים באופיים. לפי כלל זה, שנים-עשר חדשי השנה העברית מתחלקים אף הם לחדשים זכריים ונקביים, ויוצרים ששה 'זוגות' של חדשים – שלושה בחורף (תשרי-חשון, כסלו-טבת, שבט-אדר) ושלושה בקיץ (ניסן-איר, סיון-תמוז, אב-אלול). את שלושת הזוגות בכל מחצית שנה כזו ניתן לאפיין כשלושה 'דורות': אבא-אמא, בן-בת, נכד-נכדה.
לפי זה, מתגלים החדשים תשרי וחשון כזוג של אב ואם. כיצד מתבטא אופיו ה'אבהי' של חדש תשרי לעומת אופיו ה'אמהי' של חשון? כל אם ואב הם שונים, אולם ניתן להצביע על איכויות כלליות המאפיינות את דמות האב לעומת דמות האם, או בלשון הפסיכולוגיה, את הארכיטיפים שלהם. בכללות, האב נוהג לצוות 'מלמעלה', מעל המציאות כביכול, בזמן שהאם נוטה להדריך 'מלמטה' ומתוכה; כמו כן, המשימות שמטיל האב דרכן להוציא מהשגרה ולהצעיד לינארית קדימה, בזמן שעצותיה של האם נוגעות יותר לתיקון האופי וההתנהגות הנכונים בתוך מחזורי החיים.
הבדלים אלו ניכרים באופיים של חדשי תשרי וחשון בהתאמה. לאורך חגי תשרי, מראש השנה ועד שמחת תורה, מופיע הקב"ה כדמות אב המרבה לצוות ותובע מאיתנו התחדשוּת והתעלוּת (על כך שתשרי הוא אב רומזת המלה הראשונה בתורה, בראשית, הבנויה מאותיות תשרי אב). חדש חשון, לעומת זאת, הינו לחלוטין נטול חגים ומצוות מיוחדות. זהו חדש של הליכה טבעית בדרכי החיים, שכולו עומד בסימן שיבה נכונה לשגרה. ניתן איפוא לומר שבחשון מתגלה הקב"ה פחות כאב המתנשא מעל המציאות ויותר כדמות אם השורה בתוכה.

רחל אמנו – אמא-טבע היהודית
ו
הנה, יום עיקרי וחשוב בחודש חשון הוא י"א חשון, יום פטירתה של רחל אמנו. רחל היא האם השלישית מבין ארבע, אך היא הראשונה והעיקרית בשביל יעקב אבינו, שעל שמו אנו קרויים ישראל. בקבלה, רחל היא הסמל העיקרי לעבודה רוחנית של הליכה בדרך ה' ברצון ובטבעיות, גם ללא ציווי מפורש הבא לאדם מבחוץ. כשם שחוה אמנו, "אם כל חי", היא אמא-טבע של האנושות, כך רחל אמנו היא מעין אמא-טבע המיוחדת לעם ישראל. היפה ביותר הוא, שי"א חשון יום פטירתה יוצא בדיוק היום המ"א (ה-41) בשנה, כלומר יום ה-אם. הוא נראה אם כן כיום המושלם להכתירו "יום האם היהודיה".
על רחל אמנו נאמר "רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם". היא בוכה על גלות בני ישראל, וה' מנחם אותה בהבטחה: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך... ושבו בנים לגבולם". פירוש הפשט של "ושבו בנים לגבולם" הוא שיבת ציון, השיבה לגבולות הארץ; אך ברובד עמוק יותר, מתיחס הביטוי לשיבה רוחנית לחיק היהדות. שינוי המקום הגיאוגרפי אינו מבטיח כלל שינוי רוחני, ולעתים אף להפך – מטפח את האשליה שהוא כבר נעשה. שיבה לארצנו מבלי להכיר לעומק את המורשת הרוחנית שלנו פירושה יציאה מהגלות במובן הפיזי בלבד. מבחינה רוחנית, אפשר להיות בגלות גם בארץ ישראל.
"ושבו בנים לגבולם" במלאות פירושו שיבה לגבול הרוחני של ישראל. 'רוחניות' ו'גבול' נדמים היום כסותרים, אך אם נעמיק להתבונן בנושא, נראה כי מושג הגבול הכרחי לעבודה רוחנית. על מנת להתעמק בדבר מסוים חייבים להתרכז בו, ולשם כך יש להציב גבולות. והנה, גם גבול שווה בגימטריה אם: השיבה לגבול כמוה כשיבה לחיק האם. אכן, ביהדות, דמות האם היא המגדירה והשומרת את גבולות העם – הן במובן הפיזי, משום שהיהדות נקבעת על פי האם דווקא, והן במובן הרוחני, משום שהאם היא ה'מיניקה' לילדיה את התרבות והאוירה המיוחדים של האומה. חדש חשון, על יום האם שבו, מבטא אם כן את הזמן בו ניתן להתבונן מחדש בשיבה לחיק היהדות, שלא מסתפקת בשמירה על גבולות ארציים, אלא תרה גם אחר התוכן הרוחני המסתתר מאחוריהם.