נִיסָן: חוש הדיבור

מקובל לדבר על חמשה חושים לאדם, כאשר רבים אוהבים להשתעשע עם המחשבה אודות חוש ששי. אולם לפי הקבלה האדם השלם ניחן בלא פחות משנים-עשר חושים! שנים-עשר החושים מקבילים לשנים-עשר חודשי השנה, לפי הסדר. אנו רגילים לחשוב על תשרי בתור החודש הראשון בשנה, אולם לפי התורה החודש הראשון הוא בעצם ניסן, חודש האביב וההתחדשות, עליו נאמר "החֹדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות יב, ב). והחוש של חודש ניסן, הראשון שיש לפתחו, הוא חוש הדיבור.
מה פירוש חוש דיבור? נקדים ונסביר שבמונח 'חוש' אין הכוונה רק לאמצעי חישה כמו חושי השמיעה, הראיה וכדומה. בעולם המונחים הקבלי, חוש פירושו זיקה, משיכה או כשרון לדבר מה, היכולת לחוש את טיבו של משהו ולהביעו היטב. להיות בעל חוש בדיבור אם כן זה לדעת לְדַבֵּר בצורה נכונה וזורמת, להרגיש מה ראוי לומר בכל מצב וכיצד לומר אותו. זהו החוש הראשון משום שהוא מאפשר לנו להביע עצמנו ובכך לבטא את מכלול חושינו-כשרונותינו.
הקשר בין חוש הדיבור לחודש ניסן ניכר בכך שבניסן חל חג הפסח, שהמצווה העיקרית בו היא "והגדת לבנך" – סיפור יציאת מצרים לילדים באופן המותאם להם. המלה 'פסח' נדרשה בקבלה כאומרת "פֶּה-סַח", כלומר פֶּה מדבר, שכן יעודו הוא תיקון הדיבור (הנצחון על פרעה, "פֶּה-רַע"). העובדה שלכל אורך פסח אנו נדרשים להמנע מאכילת חמץ מצטרפת אף היא לזיכוך הפה, שבאופן עקיף מתקן את הדיבור.
מה הן תכונותיו של חוש הדיבור המפותח וכיצד רוכשים אותו?

הדיבור כתכונת המנהיג
הדרך הטובה ביותר להבין את החושים היא להעזר במערכת מקבילה נוספת: שנים-עשר השבטים, צאצאי יעקב אבינו המייצגים את הבחינות השונות בעם ישראל.
השבט של חודש ניסן הוא שבט יהודה. אף שיהודה לא היה הבכור לבית יעקב אבינו, הוא ניחן באופי המנהיגותי ביותר. תכונה זו עברה בירושה לצאצאיו: שבטו הפך להיות השבט המוביל במדבר, נשיאו היה הראשון להעלות קורבנות במשכן, ולימים יצא ממנו המלך החשוב ביותר – דוד המלך, שמזרעו נועד לבוא המשיח, "משיח בן דוד". מסיבות אלו, יהודה מגלם את כֹח המלכות והמנהיגות (אכן, א' ניסן מכונה "ראש השנה למלכי ישראל").
ההקבלה בין יהודה לחוש הדבור מלמדת כי דיבור מתוקן קשור במנהיגות. אכן, תכונתו העיקרית של המנהיג היא כח דיבורו (עד כי אחד הכינויים למנהיג בתלמוד הוא 'דַבָּר'). מנהיג יודע לבטא במלים את רחשי החברה, וכן להשפיע במלותיו על מעשיה. הוא יודע לשאת דברים באופן שמדבר אל לבם של האנשים באשר הם שם, אך גם באופן המרומם אותם. בהיותו מופקד על אנשים המצייתים לדבריו הוא גם המתדמה ביותר לריבון העולם, הבורא בדיבורו מציאות. בהרחבה, ניתן לומר שכח הדיבור מבטא את הפן המנהיגותי של כל אחד ואחת מאתנו. בדיבור אנחנו מביעים את רצוננו ומטביעים אותו על המציאות. כל אחד צריך לפתח במידת מה את הכושר המנהיגותי שלו ודבר זה צריך לבוא לידי ביטוי בתיקון דיבורו (בהקשר ל"הגדת לבנך", הרי שכל הורה הוא בבחינת מנהיג הזקוק לכושר דיבור טוב מול ילדיו).

הודאה והנהגה
מה יכול יהודה ללמדנו אודות אופיו של הדיבור המנהיגותי המתוקן?
לאחר סיפור מכירת יוסף, ולפני קורות יוסף במצרים, מקדיש ספר בראשית סיפור שלם, לכאורה בלתי רלוונטי להשתלשלות האירועים המרכזית, לקורותיו הפרטיים של יהודה. מתואר כי נולדו לו שני בנים רעים שנישאו בזה אחר זה לאשה בשם תמר, אך במהרה מתו בשל חטאיהם. יהודה מבטיח לתמר את בנו השלישי, אך למעשה אינו מתכוון לתת לה אותו מחשש שגם הוא ימות. תמר מחליטה להתחפש לזונה, מפתה את יהודה ומתעברת ממנו. כאשר הוא שומע שכלתו בהריון הוא מצוה שיוציאוה להורג, אך היא שולחת לו סימנים המוכיחים כי הוא בעצמו אב הילד. בראותו את הסימנים אומר יהודה "צדקה ממני" ומבטל את גזר הדין.
הצהרתו הדרמטית של יהודה היא נקודת המפנה בחייו. לאחר שהיה שותף למכירת יוסף ולהונאת אביו, לאחר שניסה להונות את תמר והתפתה למי שדימה בעיניו לזונה, הוא עוצר, מתחרט ומתוודה. בהודאתו, שב יהודה אל טבעו האמיתי, המשתקף בכך ששמו נגזר משורש הוד. היפוך זה מסביר את מעשה ההקרבה העצמית שהוא עושה מאוחר יותר, בהתנדבו להפוך לעבד יוסף כדי שבנימין ישוב לאביו, המהווה תיקון לעוול שעשה לאבא. נציין כי יותר מאוחר מפגין דוד המלך את אותה תכונה, כאשר מול תוכחתו של נתן הנביא אומר מיד "חטאתי לה'" (בניגוד לשאול, שכאשר מוכיחים אותו מתחמק ומחפש תירוצים בטרם מודה בטעותו).
אנו מוצאים ששני האישים המלכותיים והמנהיגותיים ביותר בתנ"ך, יהודה ודוד, לא אופיינו בכך שהיו מושלמים אלא בכך שהיו מסוגלים להודות בפגמיהם. התנ"ך בכלל מתבלט בכך שאיננו כתוב ברוח ה'ביוגרפיות הרשמיות' המייפות מעללי מנהיגים, אלא חושף את חולשות גיבוריו. הסיבה היא שהעיקר לפי התורה איננו השלמות – הרי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ) – אלא ההודאה באי-השלמות. לפי החסידות, תכונת המלכות צריכה לשאת בקרבה שני הפכים: כלפי חוץ עליה לדעת להתנשא, ללבוש סמכותיות ולהשמיע דבריה בקול רם, אך כלפי פנים עליה להיות חדורת שפלות רוח. אם המלך אינו מרגיש שמצד עצמו הוא כאחד האדם – פשוט, פגיע ופגום – הוא מאבד יכולת להזדהות עם עמו ולהשפיע עליהם.
גילינו את סוד הדיבור המתוקן: הוא נוסד על היכולת להודות בטעות או בחטא. לפני שמרימים את הקול בסמכותיות, לפני שמתנסחים ברהיטות, לפני שלומדים את רזי הטיעון והשכנוע, יש לדעת להתוודות ולהתנצל, להרגיל את הפה לומר 'טעיתי' ברגע שמתגלה הטעות. מסיבה זו אומר היהודי כל יום "אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי..." וכך עובר על עשרים ושתיים אותיות הא"ב המרכיבות את הדיבור. ההכרה בפגמינו וההודאה עליהם אינה מחלישה את כחו של המנהיג אלא להפך – עושה אותו ראוי לו.

כדי לדעת לדבר צריך לדעת לשתוק
למעשה, יש שלב בתיקון הדיבור הקודם להודאה – השתיקה, הפסקת הדיבור הבטוח בעצמו ממנה נולדת ההודאה. "כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה" (משנה אבות א, יז): השתיקה משיבה אותנו לגופנו, להיותנו בני תמותה כמו כל הבריות.
והנה, מלה נרדפת לפועל שתק היא חש, שורש המלה חוש. כאשר אדם חש מלדבר הוא מתחיל לחוש את עולמו הפנימי ונעשה פתוח לתקנו. תיקון החושים כולם מתחיל בחכמת השתיקה.

אדר: פחד היהודים

לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה,
וְשָׂשׂן וִיקָר.
וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב,
וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם.
(מגילת אסתר ח, טז-יז)

מיד לאחר הפסוק המפורסם אודות האורה והשמחה והששון והיקר שהיו ליהודים אחרי נס פורים, וכמו כדי לפרט על שום מה היתה השמחה, מספרת מגילת אסתר שאנשים רבים התגיירו כי "נפל פחד היהודים עליהם".

המושג "פחד היהודים" מזמין ניתוח מעמיק. פנימיות התורה – הקבלה והחסידות – מבקשת למצוא בכל מושג ומלה בתורה רבדי משמעות עמוקים. ניגש כעת לבחון את משמעות המושג "פחד היהודים" בשלושה מישורים – מישור ארצי, מישור רוחני ומישור אלוקי (בלשון החסידות, עולמות-נשמות-אלוקוּת).

מישור ארצי: פחד מפני היהודים

המובן הראשון והארצי של "פחד היהודים" הוא הפשט: פחד מפני היהודים. מרגע שאחשורוש התיר ליהודים להגן על נפשם מפני שונאי ישראל שביקשו לפגוע בהם, התפשט בממלכה פחד מהם ומהעוצמה החדשה והמפתיעה שניתנה להם, ודבר זה הביא לגיורם של רבים שחששו להפגע.

לאורך מרבית ההיסטוריה היהודית לא היינו מפחידים כלל. מובן שלהיות מפחיד זה לא אידיאל מאוד נשגב, אך במקרה שלנו סבלנו מהקיצוניות ההפוכה: לאורך כל הגלות היינו חלשים ונרדפים וחיינו בפחד מתמיד מהעמים הסובבים אותנו. כמרד במציאות זו התעוררו יהודים רבים בשלהי המאה התשע-עשרה וקראו ל'תחיה לאומית' שתשיב לעם היהודי את כבודו האבוד. אלמנט מרכזי בכך היה לחזור ולהיות 'מפחידים' – לייסד "יהדות שרירים" חזקה שתוכיח לכולם כי איננו קורבנות חלשים אלא יודעים להתקיף ולהגן על עצמנו.

אימוץ תכונותיו של החזק והפעיל היה חידוש מרענן עבורנו, ובמשך כמה דורות סייע לנו לזקוף את קומתנו ולכבוש לעצמנו חלקת ארץ. רבים אומרים שעוד לא תמה עבודה זו, שהעובדה שעדיין פוגעים בנו פירושה שלא מספיק הטלנו את מוראנו על אויבנו. אך ישנה גם דעה הפוכה, ההולכת ומתבססת בקרב רבים, והיא שנקיטת תפקיד החזק והמפחיד גובה מאתנו מחיר כבד ואף משחיתה אותנו. הצלחנו לבסס עצמנו כמפחידים, היא טוענת, אולם חדלנו לפחד בעצמנו – לפחד מאי-צדק, מניצול לרעה של כוח, מהאפשרות שאנו טועים. ומי שמפחיד ואינו מפחד (רק צוחק על אחרים שמ-פ-ח-ד-י-ם...) אינו אלא בריון. תחושה זו כה עזה, עד כי עבור רבים נגזרת ממנה המסקנה האובדנית, כי עדיף לשוב למצב הגלותי בו חיינו בפחד מתמיד מאשר להמשיך להיות מפחידים בעצמנו.

מישור רוחני: הפחד של היהודים

והנה, דוקא עמדה ביקורתית זו, שתומכיה הם לכאורה הרחוקים יותר מהיהדות, מוצאת הד חזק בתורתנו. במונחי החסידות, המישור הארצי ('עולמות') הינו חלול ופגום אם לא מוסיפים לו את המישור הרוחני ('נשמות'). במישור זה, "פחד היהודים" מתייחס לחווית הפחד של היהודים עצמם. ואיזהו הפחד שצריך לקנן בלב היהודי? יש לו שם מוכר וקדום: יראת שמים.

יראת שמים היא בראש ובראשונה פחד להמרות את פי הבורא ותורתו, אולם בעומק יותר מדובר גם בפחד לבזות את צלם האלוקים שבנו, להשחת בעצמנו פן נפסיק להיות ראויים לו. החוויה הבסיסית של יראת שמים היא שיש מי שרואה אותנו, שפעולותינו צריכות לתת דין וחשבון מול סמכות שמעלינו: "דע מה למעלה ממך, עין רואה, ואֹזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים". עליה נאמר "אשרי אדם מפחד תמיד" (משלי כח, יד): היא צריכה ללוות אותנו בכל עת, להיות חדורה בכל מעשינו.

החדרת יראת השמים לתוך המעטפת החיצונית של הכוח והגבורה – הפחד של היהודים לתוך הפחד שהם מטילים על אחרים – מאזנת וממתיקה אותה. היא מוסיפה לה מימד של ביקורת עצמית, חשבון נפש, עידון המידות וזיכוך הכוונות, ובכך מהווה תריס בפני הגלישה לבריונות. שילוב זה מציע אפשרות ביניים מאוזנת בין שתי העמדות הקיצוניות שהוצגו לעיל – להיות ריבון כובש וחסר פחד, ולהיות חסר כוח אך מפוחד – שלא סתם מפשרת ביניהן אלא משלבת אותן.

מפירוש זה יוצא, שמה שנפל על עמי הארצות בימי מגילת אסתר, מה שהרשים אותם ועורר את קרבתם, לא היה רק הפחד הפיזי מפני היהודים, אלא גם יראה מיראת השמים שלהם. יראה זו עמוקה מקודמתה, שכן היא אינה מבוססת על פחד אלא על כבוד: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ויראו ממך" (דברים כח, י).

מישור אלוקי: "אלֹקי אברהם ופחד יצחק"

אלא שגם המישור הרוחני אינו מספיק. אם נישאר בו, הרי שבמוקדם או במאוחר ניפול לפח נוסף של שביעות רצון עצמית – הפעם לא מכמה אנו מפחידים אלא מכמה אנו יראי שמיים. קידוש יראת השמים מוביל לניכוסה לעצמנו, הפיכתה כלי להעצמתנו האישית – בדיוק כמו כוח הזרוע החיצוני. זַן חמקמק זה של גאווה יכול להיות בעוכרי השאיפה הרוחנית כולה ולהפיל אותה.

הדרך להשתחרר ממלכודת זו היא לטפס למישור נוסף, בו לא יראת השמים היא העיקר אלא מי שהיא מופנית אליו – היושב בשמים ממנו אנו יראים. זהו הפירוש של "פחד היהודים" במישור האלוקות. כאן, מתייחס הביטוי למושא פחדם של היהודים – הקדוש-ברוך-הוא. אכן, בספר בראשית מדבר יעקב אבינו אודות "אלֹקֵי אבי – אלֹקֵי אברהם ופחד יצחק" (בראשית לא, מב); כלומר, אחד מכינוייו של הקב"ה הוא "פחד", ואם כן "פחד היהודים" יכול להתפרש כ'אלוקי היהודים'.

העליה מהמישור הרוחני לאלוקי היא ההודאה בכך שכל מעלותינו, הן הכוח הפיזי והן יראת השמים שלנו, ניתנו לנו מלמעלה, ואם הקב"ה יחפץ בכך ביכולתו לקחת אותן מאיתנו בכל עת. הביטוי "פחד יצחק", הקושר את הפחד עם צחוק, מזכיר את הפסוק "יושב בשמים ישחק" (תהלים ב, ד), וכן את הבדיחה הידועה "אם ברצונך להצחיק את אלוקים ספר לו את תוכניותיך" (או במקור האידי: "מֶענטש טראכט אוּן גֹאט לאכט", האדם מתכנן ואלוקים צוחק). הזכרון כי הקב"ה הוא המנהל האמיתי היחידי של העולם מפוגגת כל יומרה מצדנו להיות בעלי כוח, כולל הכוח הבלתי-כוחני לכאורה של האמונה. כפי שיראת השמים המתיקה את הכוחנות החיצונית, כך השלכת כל מעלותינו אל הקב"ה ממתיקה את הגאוותנות הסמויה המתגנבת לחיי האמונה.

לפי פירוש זה, מה שהפיל את "פחד היהודים" על העמים היה נכונות היהודים לשמוט את כל תוכניותיהם ולהפתח לגמרי לרצון השם, כולל לאפשרות שיפסידו. אכן, זה הדבר המפחיד מכל. אלא שהפעם הפחד שהתעורר כלל לא היה מהיהודים אלא מהקב"ה עצמו, מההכרה בכך שהוא מחליט מי ינצח ומי יפסיד.

הפירוש השלישי של "פחד היהודים" הוא הפורימי מכולם. לאחר שרכשנו אומץ ארצי, ואז ריככנו אותו ביראת שמים רוחנית, עלינו להשליך הכל מעלה בהפקרות אמונית! כך נזכה לאורה ושמחה וששון ויקר, אמן.