מבין שנים-עשר חושי הנפש, החוש המקביל לחודש אב הוא חוש השמיעה.
מה פירוש חוש שמיעה נפשי? ברובד הבסיסי ביותר, הכוונה היא האזנה פעילה. אין צריך לומר שיש פער גדול בין לשמוע לבין להקשיב. השומע הסביל אינו משתהה עם המלים, אינו מנסה להפנים ולעבד אותם, ועל כן הביטוי השגור לתארו הוא "נכנס באוזן אחת ויצא מהאוזן השניה". המקשיב, לעומת זאת, באמת קשוב לדברים ו"עושה אוזנו כאפרכסת". הוא מחדיר לתוכו את המלים או הצלילים שהוא שומע, ואז, כסדרת חלקי תצרף, מנסה לחברם יחדיו ולהבין מה מנסים לאמר לו.
ניתן להקביל את היחס בין שמיעה פיזית לשמיעה רוחנית ליחס בין לשמוע את קולו של מישהו לבין לשמוע בקולו, במובן המילולי של הביטוי – לשמוע מה נמצא בתוך הקול. הניחן בחוש שמיעה פיזי יכול לשמוע כל קול; אך רק אם יחדד את הקשבתו הפנימית יוכל לשמוע מה מסתתר בתוכו – איזה תדר משדר הדובר, מהו הצליל שהוא מנסה לבטא, איזה מיתר רגשי רועד מתחת למלותיו.
ההקשבה לתוכן הפנימי המסתתר בקול הדובר מאפשרת להתקדם לכדי שמיעה בקולו במובן הפשוט יותר – הליכה בעקבות דבריו. אין הכוונה שחייבים לציית באופן עוור לכל דובר, אלא רק זאת: שהאזנה אמיתית, בטרם היא מבקרת או חורצת דין, שואפת להזדהות במידת האפשר עם דברי הדובר, לקלוט לאן הוא חותר ו'ללכת' עם המהלך שלו.
ברובד עומק עוד יותר, חוש השמיעה הנפשי חותר להאזין למה שאינו נשמע כלל – לנוכחות הפשוטה של ה' השורה מאחורי כל הנאמר והנשמע, בדמות הדממה שמבעד לצלילים:
"... והנה ה' עֹבר ורוח גדולה וחזק... לא ברוח ה'
ואחר הרוח רעש, לא ברעש ה'
ואחר הרעש אש, לא באש ה'
ואחר האש – קול דממה דקה" (מלכים א יט, יא-יב).
איך מציירים מעגל הקשבה?
"איזהו חכם? הלומד מכל אדם" (פרקי אבות ד, א). מרכיב משמעותי בתיקון חוש השמיעה הנפשי הוא סיגול היכולת להקשיב וללמוד מכל אחד.
הפתגם ידוע, אך מי מאתנו יכול להעיד על עצמו שהוא מצליח לקיימו? אכן, במדרשים מוסבר שחוץ מהערלה הפיזית ישנן שלוש ערלות נפשיות הקיימות אצל כל אחד ואחת – ערלת הלב, ערלת השפתיים ולענייננו – ערלת האזניים. המצב הטבעי שלנו הוא שכל הנאמר לנו "נופל על אזניים ערלות", וכדי שנוכל להאזין עלינו 'למול' אותן – לפקוח ולרכך את האוזן הפנימית שלנו עד שהיא תתרצה להאזין לכולם.
חזון של מציאות בה כולם מקשיבים לכולם נשמע נפלא, אך ברור שיש לחשוב טוב איך לממשו. 'מעגל הקשבה' פלורליסטי בו כל אמירה מוצבת על אותו מישור, ובו אנו מתבטלים בפני כל דובר, יוצר בסופו של דבר מצב בו דבר אינו מצליח להשמע באמת. אם הכל שוה ערך, אזי הכל תקף רק במסגרת ההקשר הסובייקטיבי של עצמו, ולכן חסר ערך במרחב האובייקטיבי. אפילו ההקשבה עצמה חשודה כאן: מה היא שווה, אם רגע לפני ורגע אחרי היא מקבלת באותו הנהון דברים הפוכים וסותרים?
על מנת להגדיר באופן מדויק את מעגל ההקשבה המתוקן, יש לצרף עקרון נוסף, המוגדר בספרים כך: "קבל את האמת ממי שאמרה". אף עקרון זה מלמד אותנו להאזין לכל אחד, לא משנה מי, אך מדגיש כי הדבר שיש לתור אחריו הוא דברי האמת שלו. לא משנה אם הוא מבוגר או ילד, צדיק או רשע, יהודי או שאינו יהודי – אם דבר אמת בפיו יש לקבלו.
התוספת שמעניק לנו עקרון זה היא, שבהקשבה לכל אחד אין אנו מתבטלים לגמרי לדבריו אלא מבקשים לסנן – לשמוע ולקבל רק מה שראוי לקבל, ולא לקבל מה שלא ראוי. דבר זה נקרא "אֹזן מִלין תבחן" – ראשי תבות אמת. כלומר, העיקר כאן אינו ההקשבה אלא החיפוש אחר האמת; וערך ההקשבה לא נגזר מעקרון אטום של 'הקשבה לשם הקשבה', אלא מהכרה עמוקה שאצל כל אחד מסתתר משהו מהאמת.
רעיון זה אינו סותר את הנחת היסוד של היהדות, שהתורה היא "תורת אמת". התורה היא המעניקה אמות-מידה להגדיר מה זו בכלל אמת, וכן מבנים המאפשרים להכיל ריבוי רמות ובחינות של אמת. אדרבה, היותה "תורת אמת" פירושה בין השאר שהיא שוחרת אמת – שהיא חפצה להכיל כל פיסת אמת הנחה מחוצה לה, שאינה אלא חלק אבוד שלה.
חידוש הנבואה
האירוע המרכזי שארע באב הוא כמובן ט' באב, היום בו חרבו שני בתי המקדש של ישראל. חורבן בית ראשון והיציאה לגלות בבל מסמנים את תחילת דעיכת הנבואה בישראל, שהיא במהותה חזותית וראייתית ("ביד הנביאים אדמה", "ואראה מראות א-להים"...), ועברנו לעידן חכמינו ז"ל, עידן של הגות שכלית ושמיעתית, בו יש להקשיב לכל הדעות על מנת להגיע לפסיקה (ושגם גילויי הנבואה החודרים אליו לעתים הם שמיעתיים – "בת קול").
המעבר מנבואה לחכמה היה ירידה, אך כל ירידה היא כידוע לצורך עליה. הנפילה מנבואה חזותית לעולם בית המדרש, לא נועדה אלא כדי לטפס מחדש אל הנבואה באופן שכולל גם את השכל, הן התורני והן האנושי-כללי. חיבור הנבואה והחכמה הוא יעודה של הקבלה (שדרך אגב, זהה בגימטריה לסכום המלים חכמה ונבואה), ואכן הראשון שהתחיל לפרסם את תורת הנסתר היה אחד מחכמי חז"ל: רבי שמעון בר יוחאי, אבי חכמת הזוהר.
כיצד סלל רבי שמעון את הדרך חזרה מהחכמה השמיעתית לנבואה הראייתית? מצד אחד תורתו, כמו שמו, היתה שמיעתית ושכלית. אך מצד שני היתה זו שמועה מיוחדת: רבי שמעון אינו מרים קולו בבית המדרש, אלא רוכן לאוזננו ולוחש סוד. ועוד: בניגוד לחכמים הפונים זה לזה בלשון "תא שמע", בוא ושמע, רבי שמעון וחבריו בספר הזוהר פונים זה לזה במלים "תא חזי", בוא וראה. כלומר, רבי שמעון לא רוצה שנשמע את סודו אלא שנראה אותו. הוא לוחש אותו באוזננו כדי שהוא יתורגם בראשנו ל"מראות א-להים", כדי שנשחזר את רוח הנבואה ששרתה עלינו בימים בהם היינו "רואים את הקולות".
מראיית הקולות לשמיעת המראות
אך זה לא הסוף. כפי ששמו של רבי שמעון מעיד, עניינו האמיתי הוא שמיעה ולא ראיה; וכפי ששמו של ספר הזוהר מעיד, עניינו האמיתי הוא אור ולא קול. מכאן שהיעד הסופי של רבי שמעון והזוהר אינו ראיית הקולות אלא משהו מפתיע, מוזר ומעניין הרבה יותר, שניתן להגדירו שמיעת המראות.
מה פירוש שמיעת המראות, לשמוע את הדברים הגלויים? אם ראיית הקולות זה השגה מוחשית של מסרים רוחניים, הרי ששמיעת המראות מוכרחת להיות ההפך: השגה רוחנית של המציאות המוחשית. בהגיענו לשיא ההשגה הרוחנית והנבואית, למצב בו אנו לא רק שומעים בשכלנו הקר את הקול הנבואי אלא ממש רואים אותו בעיני רוחנו, אל לנו להסתפק בכך אלא עלינו לשוב מטה, אל העולם הזה הנגלה, הפעם במטרה לקלוט אותו בחושים חדשים: במקום לראות אותו כמות שהוא, לשמוע את מהותו הפנימית.
במלים פשוטות, תכלית הנבואה, והתורה בכלל, איננה להוריד לעולם מסרים מהעולם הבא אלא לגלות את עומקו של העולם הזה – לשמוע את ההד העולה מן האדמה.
