טֵבֵת: חוש הכעס

"כל הכועס – כל מיני גיהנֹם שולטין בו" (בבלי נדרים כב, א).

קשה לחשוב על תכונה גרועה יותר מהכעס. לא בכדי אמרו חז"ל "אל תְרַצֶה את חברך בשעת כעסו": בזמן שכועסים – כש'הדם עולה לראש' והפנים מאדימות ומרגישים שעומדים להתפוצץ – אנו מאבדים שליטה על עצמנו. לאבד שליטה זה לאבד את מה שעושה אותנו לבני אדם, את צלם האלקים שבנו. לכן אחד היעדים המרכזיים של עבודה רוחנית בכל מקום הוא להתעלות מעל הכעס.

מפתיע איפוא, שאחד מ-12 חושי-הנפש שהקבלה מונה הוא חוש הכעס. חוש הכעס הוא היכולת לדעת כיצד, מתי ועל מה ראוי לכעוס. מסתבר שלפי היהדות הכעס אינו פסול מעיקרו. כמו כל תכונה אחרת בנפש לא צריך לדכא אותו לגמרי, אלא לווסת ולכוון אותו. מרבית הכעסים הם חיצוניים ושליליים, אך ישנם כעסים הנובעים מתוך דאגה ואכפתיות, ושאדרבה – הימנעות מהם היא השלילית. בלשון ספר הזוהר, "יש רוגז ויש רוגז... יש רוגז הנקרא 'ברוך' ויש רוגז הנקרא 'ארור'".

השאלה היא כמובן, כיצד להבחין ביניהם?

כעס וראיה

כמוסבר בגליונות הקודמים, כל אחד מששת החושים הראשונים מהווה הכנה נפשית לאחד מששת החושים האחרונים – זה שחודשו ניצב 'מולו' במעגל השנה. החודש שניצב כנגד טבת הוא תמוז, שחושו היה חוש הראיה. באיזה אופן ניתן לדבר על חוש הראיה כסולל את הדרך לחוש הכעס?

עניינו של חוש הראיה היה לפתח ראיית עומק, ללכת מבעד לפני השטח ולחזות ברבדים הפנימיים של המציאות. והנה, אחד הדברים העיקריים שראיה פנימית מעניקה הוא הכֹח להתעלות מעל כעסים. המעמיק ראות יכול להציב בהקשר רחב את האירוע מעורר הכעס, להשקיטו ולשקול בקור-רוח את התגובה הנכונה בה יבחר.

אך ההתעלות מעל הכעס החיצוני היא רק השלב הראשון. בחסידות מוסבר כי אף שעלינו לחפש תמיד את הטוב הסמוי שמבעד לדברים הרעים שקורים, לנו או לאחרים, אסור לנו להפסיק להתפלל ולהשתדל אחר "הטוב הנראה והנגלה" – ביטול הרע ונצחון הטוב כפשוטם. ההסתכלות מבעד לפגמים ולעיוותים הנגלים אינה שלמה אם אינה מובילה בסופו של דבר גם לַתביעה לראות בתיקונם, לחזות בעיני בשר בעשיית צדק ממשי בעולם הזה. תביעה זו היא חוש הכעס המתוקן, עליו נאמר "עששה מכעס עיני" – הוא אינו מוכן לסבול לראות את אי-עשיית הצדק לאורך זמן.

בחסידות מוסבר שהסיבה הפנימית לכך שיש לנו שתי עיניים (מעבר לראיה סטריאוסקופית), היא שנוכל להפנות עין של חסד כלפי חוץ ועין של ביקורת עצמית כלפי פנים. והנה, ניתן לראות שתי עינים אלו כמבטאות שני סוגים של כעס חיובי הנובע בעקבות הראיה הפנימית: העין המופנית פנימה מולידה כעס על מה שתלוי בנו (כדברי חז"ל על הפסוק "רגזו ואל תחטאו" – "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע"); והעין המופנית כלפי חוץ מולידה תרעומת על מה שאין בכֹחנו לתקן, ודרישה מה' שיסייע (כתפילת חנה, אם שמואל, עליה אמרה "מרֹב שׂיחי וכעסי דברתי").

חושים בן דן

השבט השייך לחודש טבת ולחוש הכעס הוא שבט דן (כהולם את שמו, הנגזר מלשון דין ומשפט). על שבט דן מסופר כי היה ה"ירוד שבשבטים" (בניגוד לשבט יהודה, "הגדול שבשבטים") – ולעומת זאת שהיה "מרובה באוכלוסין". במלים אחרות, שבט דן היווה את השכבה העממית ביותר, ה'עמךָ ישראל' הניצב בבסיס הפירמידה החברתית. מסיבה זו היה גם "מחנה דן מאסף לכל המחנֹת": אנשיו הלכו בסוף השיירה, ליקטו את אבדות כולם וכן היו הראשונים להתמודד עם אויבים התוקפים מהעורף.

הקבלתו של שבט דן לחוש הכעס משמעותה שציבור מהסוג של דן – אנשי השטח והמעשה, לאו דוקא המשכילים ביותר, הרוב הדומם – נוטה להיות בעל החושים הבריאים והעירניים ביותר למצבים בהם ראוי להפעיל כעס. חיבורם הישיר לצד המחוספס של החיים ונאמנותם הטבעית לעמם ולבני בריתם, מאפשרים להם לקלוט מצבים של עשיית עוול שאין לעבור עליהם בשתיקה. זאת בניגוד, למשל, לאנשים מסוג יהודה – אנשי האליטה המשכילה, בעלי חוש הדיבור (כלומר התרבות והתקשורת), שמרוב "חשבונות רבים" נוטים לפעמים לאבד סוג של יושר טבעי ופשוט.

תכונת הכעס המוצדק ניכרת במפורסם שבצאצאי דן, הלא הוא שמשון הגיבור, שהזדרז לערוך 'פעולות תגמול' בפלשתים כל אימת שפגעו בעם ישראל. בנוסף, היא מופיעה גם במדרש אודות בנו היחיד של דן, ששמו היה 'חֻשים' ושהיה חירש. המדרש מספר כי בשעה שעלו בני ישראל ממצרים לקבור את יעקב במערת המכפלה, הופיע פתאום עֵשָׂו הזקן, וטען שחלקת הקבר הנותרת, לצד לאה, שייכת על-פי דין לו. בין עשו ובני ישראל התפתח דיון משפטי בו שלף עשו טיעונים מטיעונים שונים לגבי אופיה המדויק של מכירת בכורתו ליעקב, שנגמר בכך ששלחו שליח חזרה למצרים להמציא את שטר המכירה המקורי. חֻשים בן דן, שלא שמע דבר מהפלפול המשפטי, שאל לפשר העיכוב, ולכשהוסבר לו מיד הזדעק – "ועד אז יהא סבא מוטל בבזיון"?! נטל חרב וקטל את עשו.

חירשותו של חֻשים לדקויות הדיון המשפטי איפשרה לו לראות מבעדו, ולזהות את הנקודה העיקרית: שעשו מהתל בבני ישראל, מסובב אותם על האצבע, ושכל דקה שחולפת מבלי שמשיבים לו כגמולו אינה אלא בזיון לעמנו. למרבה הצער, לא נס ליחו של מסר זה עד היום, וראוי לכולנו לתת עליו את הדעת.

כעס ועדינות

עבודת תיקון המידות בנויה בעיקר מעידוּנן, מטיפוחם של חושים דקים ורגישים. אך בעוסקנו בכך, עלינו להזהר מפני עידון-יתר – מצב בו מרוב עדינות אנו מוצאים עצמנו משותקים נוכח פשעים ועיוותים גלויים, חסרי-יכולת להגיב כלפיהם בתקיפות הראויה. במין 'הפוך על הפוך', עדינות-יתר מובילה לסוג של גסות וקהות-חושים. עדינות שלמה, איפוא, היא עדינות המודעת למגבלותיה, המסוגלת, ברגעי הצורך, להניח עצמה בצד ולפנות מקום גם לכעס צודק.

יחס זה בין עדינות לתקיפות מתומצת במדרש חז"ל על אחד מגיבורי דוד, בשם "עֲדִינוֹ הָעֶצְנִי". חז"ל דורשים ששמות גיבורי דוד הם בעצם כינויים לגבורותיו של דוד עצמו, ושהוא מכונה "עדינו העצני" משום ש"כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ". עבור דוד, התקיפוּת לא סתרה את העדינות אלא להפך – השלימה אותה.

דוד הוא מזרע יהודה, שבט העילית, ומדרש זה מספר כיצד הוא הפנים את מידתו של שבט דן המנוגד לו. אך כפי שיהודה צריך ללמוד מדן, כך גם דן צריך ללמוד מיהודה. אכן, אחת משאיפותיו הגדולות של מייסד החסידות, הבעל-שם-טוב, היתה לאחד את היהודים הפשוטים עם תלמידי החכמים, ולהראות להם כי לכל אחד מהם יש מה ללמוד מהשני.

השיעור שדן צריך ללמוד מיהודה איננו כיצד להוסיף כעס לעדינות, אלא כיצד לעדן את הכעס. הכעס המעודן אינו מתפרץ החוצה ללא שליטה אלא מופק מתוך דעה צלולה. זהו כעס ענייני, שבא לשרת מטרה, לא לפרוק את זעמנו שלנו, והוא נובע מנפש שלווה ונינוחה, משועשעת אפילו. זה הפירוש החסידי לפסוק מקהלת "טוב כעס משחוק": הכעס הטוב, מסבירה החסידות, נובע מתוך שחוק, מתוך שעשועים פנימיים חדורי אמונה כי גם הדברים המכעיסים ביותר הם בסופו של דבר מאת הבורא, ה"יושב בשמים ישחק". הם נבראו כאתגר עבורנו – להתמודד עמם בנפש רגועה ואצילית.

טבת: מהתבדלות לתיקון עולם

היהדות מזוהה בעיני רבים כדת לאומית ומסתגרת שאינה פונה לכלל האנושות. אך החזון השלם של היהדות, המוזכר רבות בכתבי הנביאים, הוא של הרחבת אור התורה לכל העמים ולכל תחומי החיים, במטרה להביא את העולם כולו לעידן חדש של אחדות והארה. שלב מפתח בתהליך זה אמור להתרחש בחודש טבת ואליו נקדיש את ההתבוננות החודשית שלנו.

קיצוץ כנפי המקדש

חוץ מצום תשעה באב ישנם לאורך השנה שני צומות נוספים, פחות מוכרים, המבטאים שלבים מוקדמים בדרך לחורבן הבית הראשון: עשרה בטבת, המציין את תחילת המצור על ירושלים, ושבעה-עשר בתמוז, המציין את יום פריצת החומות וכיבוש העיר. נשאלת השאלה, מה כה משמעותי בשני שלבים אלו ש'זיכה' אותם בימי צום משל עצמם? האם הפסדי ביניים במלחמה ראויים לזכרון כמו החורבן עצמו?

הסבר אפשרי אחד הוא שבהצבת המצור ובפריצת החומות נפלו שני מעגלים מקיפים המהווים חלק אינטגרלי מהמקדש עצמו. המקדש כמו עומד במרכז ופורש שתי כנפיים כלפי חוץ: כנף אחת לתוככי העיר בה הוא שוכן, וכנף שניה הלאה משם אל העולם כולו. ניתן לכנות כנפיים אלו הכנף הלאומית והכנף האוניברסלית. כאשר צרו הבבלים על ירושלים ובודדו אותה מן העולם הם קיצצו את הכנף האוניברסלית של המקדש, וכאשר פרצו את החומות וכבשו את העיר הם קיצצו את הכנף הלאומית. כאשר הגיעו בתשעה באב לבית המקדש והחריבוהו, היה איפוא הדבר כקטילת ציפור קצוצת כנפיים.

כעת נתמקד בעשרה בטבת, הכנף האוניברסלית של המקדש. בתפילה שנשא ביום שייסד את בית המקדש, הצהיר שלמה המלך כי הוא פתוח לכל בני האדם: "וגם אל הנָכרי אשר לא מעמךָ ישראל הוא, ובא מארץ רחוקה למען שמךָ... ובא והתפלל אל הבית הזה... אתה תשמע... ועשיתָ ככל אשר יקרא אליךָ הנָכרי, למען ידעון כל עמי הארץ את שמך..." (מלכים א ח, מא-מג). אכן, בנבואת ישעיה נאמר על בית המקדש מפורשות "כי ביתי בית תפִלה יִקָרֵא לכל העמים" (ישעיה נו, ז) וכי עם ישראל נועד להיות "לְאור גויִם" (ישעיה מט, ו). בית המקדש הראשון לא מילא יעוד זה, אולם אין שאלה שאליו הוא נשא את עיניו. הצבת המצור על ירושלים בעשרה בטבת כמו חסמה את האופק האוניברסלי של המקדש, כופה על היהדות להתכנס לתחום הלאומי בלבד.

לפנינו אם כן פירוש חדש לצום עשרה בטבת: זהו יום האבל על החזון העולמי של היהדות, על אובדן יכולתה להאיר לכל העולם והצטמצמותה למצב בו היא מאירה לעצמה בלבד.

נסיונות כושלים לאוניברסליות

פירוש זה מתחבר באופן מעניין ביותר לשני אירועים נוספים הקשורים בעשרה בטבת. האירוע הראשון הוא תרגום התורה ליוונית, "תרגום השבעים" המתוארך בח' בטבת ועליו נאמר כי החשיך את הארץ לשלושה ימים – כלומר בדיוק עד עשרה בטבת (אכן, גם ימים ח' וט' בטבת מוגדרים כ"תענית צדיקים" שיחידי סגולה צמים בהם). האירוע השני הוא הולדת ישו, שישנה מסורת ביהדות המתארכת אותו בט' בטבת (ואף טוענת שזו אחת הסיבות לקביעת התענית של יום זה).

מה המכנה המשותף לשני אירועים אלו? שניהם מבטאים נסיונות כושלים להפוך את היהדות לאוניברסלית. תרגום השבעים הביא את התנ"ך לכל איש משכיל באימפריה היוונית, אלא שהיה זה תרגום שסירס את עוקצה היחודי של התורה וגרם לה להיראות כספר חָכמה שגרתי, "פילוסופיה יהודית" נטולת כל פלא או שגב. אכן, סופו של תרגום השבעים שהוביל לטשטוש הפערים בין היהדות ותרבות יון, להתיוונות והתבוללות, ובסופו של דבר לרדיפת היהודים שומרי המצוות. הנצרות היא מקרה קיצוני עוד יותר. הנצרות המוקדמת לא הגדירה עצמה כדת חדשה אלא כיהדות מתחדשת הפותחת שעריה לכלל האנושות. ברם, אגב כך היא ביטלה לחלוטין את המצוות והתורה שבעל-פה, מוציאה עצמה בכך מהיהדות, והפכה גם היא ליריבתה.

אירועים אלו מחזקים את הרעיון כי עניינו של עשרה בטבת, וכן הימים שלפניו, הוא הפצת אור התורה לשאר העמים – גם אם ארוכה עוד הדרך למימוש מתוקן של יעוד זה.

חג עשרה בטבת העתידי

אם בעשרה בטבת שב והוחמץ חזון תיקון העולם היהודי, הרי שבו הוא גם אמור להתממש באופן מתוקן. כל הצומות עתידים להפוך לחגים, וביכולתנו לנסות ולשער איזה מין חג יהיה עשרה בטבת.

שני קטעים מהגמרא באים לעזרתנו. הקטע הראשון הוא מדרש אגדה אודות אדם הראשון. המדרש מספר שכשראה אדם בבוא החורף כי הימים הולכים ומתקצרים, הוא סבר כי זהו עונש על חטאו והחליט לחזור בתשובה. שמונה ימים הוא ישב בתענית ותפילה עד שהגיע יום ההיפוך החורפי – היום הקצר ביותר שאחריו שבים הימים להתארך. יום זה חל תמיד בסביבות ראש חודש טבת, או קצת לפניו או קצת אחריו (השנה למשל הוא היה בכ"ד כסלו). הבין אדם שהתקצרות הימים בחורף היתה דרך הטבע, ומייד הכריז על שמונת ימי חג. מהשנה הבאה ואילך הוא קבע שכל הימים האלו יהיו ימי חג. עמים שונים אימצו חג זה, מסבירה הגמרא, אלא שהפכו אותו לחגי עבודת אלילים.

למשמע סיפור זה קשה שלא לחשוב מייד אודות חנוכה. חנוכה נמשך שמונה ימים, הוא מתקיים תמיד בסמיכות ליום הקצר ביותר, והוא מוקדש לנושא מלחמת האור בחושך. אכן, סביר מאוד לשער כי בייסדם חג זה עמד לנגד עיני חז"ל הקשר בין המלחמה ביוונים לבין יום ההיפוך, והם הורו לחוג את חנוכה באופן המתקן את החג האלילי ומגביר את האור על החושך לא רק במובן ארצי אלא גם רוחני – הנצחון על האלילות עצמה.

אלא שתיקון זה הוא רק לשמונת הימים הראשונים, אלו שכנגד התגברות החושך. מה עם שמונת הימים הבאים בהם הולך וגובר האור? כאן אנו נדרשים לקטע התלמודי השני. הפעם מדובר בסוגיה הלכתית, מחלוקת בין הלל לשמאי לגבי אופן הדלקת נרות החנוכה: לשיטת בית הלל (לפיה אנו נוהגים) יש להדליק בתחילת החג נר אחד, ואז מדי יום להוסיף נר עד שמגיעים לשמונה נרות בסוף החג. לפי שיטת בית שמאי לעומת זאת, יש לנהוג הפוך: להתחיל משמונה נרות ואז מדי יום להוריד נר עד שבלילה האחרון מדליקים נר אחד בלבד.

איננו נוהגים כבית שמאי, אך מקובלנו במסורת שלעתיד לבוא עתיד בית הלל להסכים לדעת בית שמאי וההלכה תיפסק לפיו. כיצד יראה חנוכה אז? לכאורה שיטת בית הלל פשוט תוחלף בזו של בית שמאי. אולם בהשראת הסיפור אודות החג של אדם הראשון ניתן לדמיין אפשרות נוספת: שמייד לאחר שנסיים לחוג את שמונת ימי החנוכה כרגיל, נמשיך ונדליק נרות במשך שמונה ימים נוספים – הפעם בכמות הולכת ופוחתת כשיטת בית שמאי. אם נעשה זאת, יכפיל חג חנוכה את אורכו ויסתיים בדיוק... בעשרה בטבת! חנוכה וצום עשרה בטבת יתאחדו לכדי חג אורות אחד גדול.

(המדקדקים ישימו לב כי מספר הימים בכסלו אינו קבוע – לפעמים יש בו 29 ימים ולפעמים 30 ימים – ואם כן לא ברור כיצד הכפלת ימי חנוכה תסתיים תמיד בעשרה בטבת. ובכן, נשים לב שניתן לעשות את הצעד מההדלקה לפי בית הלל להדלקה לפי בית שמאי בשתי דרכים: ניתן לעבור ישירות משמונה נרות ביום השמיני של חנוכה לשבעה נרות למחרת, כאשר אז אורכו של החג הכפול יהיה 15 יום; וניתן להדליק למחרת היום השמיני שוב שמונה נרות ורק אז להתחיל לרדת, כאשר במקרה זה אורך החג הכפול יהיה 16 יום. שתי הדרכים בדיוק פותרות את בעיית האורכים השונים של כסלו: כאשר כסלו יהיה בן 29 יום ניתן לנהוג לפי הדרך הראשונה, וכאשר הוא יהיה בן 30 יום לפי הדרך השניה. כך יובטח כי סוף החג הכפול יפול תמיד על עשרה בטבת).

איחודם של חנוכה ועשרה בטבת הרה משמעות. חנוכה עומד בסימן התבדלות מהאלמנטים השליליים וה'חשוכים' שבתרבות העמים האחרים. זהו חג חשוב המאפשר לנו להתחבר לאיכויות הייחודיות של התורה והיהדות; אך תכלית ההתבדלות היא לשמש מנוף לבירור תרבויות העולם – מציאת האמת והטוב בהן והעלאתם. בחג שאנו מציעים כאן ישמשו שמונת הימים הבאים בדיוק לתכלית זו: תיקון התרבות העולמית עד שתאיר כולה באור אלוקי. מסיבה זו, הצורך בהארה מצדנו ילך ויפחת בהם. בשיאם, במה שיהיה חג עשרה בטבת העולמי, ידליק העולם כולו נר יחיד – סמל לשלום ולאחדות שישררו בו.

טבת: חוזרים לגיל עשר

בן עשר קופץ כגדי
נתבונן בשניים ממאפייני חודש טבת: הראשון הוא מזלו, הגדי, והשני הוא מספרו בסדר החודשים: הצצה בתנ"ך תגלה שהחודשים נספרים מניסן, ולפי זה טבת הינו החודש העשירי. האם יש קשר בין השניים? מדרש חז"ל מצביע על קשר. בעקבות עיון בפסוק "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל" המגלה בו בדיוק שבעה הבלים, הציעו חז"ל דגם שבעה-שלבי של מסלול חיי האדם:
בגיל שנה, הסבירו, דומה האדם למלך שהכל מחבקים ומנשקים אותו; בגיל שנתים ושלוש הוא דומה לחזיר שמתפלש בבוץ; בגיל עשר הוא קופץ כגדי; בגיל עשרים דומה לסוס שצוהל, מתייפה ומחפש אשה; לאחר שמתחתנים מתדמים לחמור שעובד קשה; לאחר שיולדים ילדים מתדמים לכלב היוצא לרחוב ללקט לחם. עד כאן ששה שלבים הזהים אצל כולם. שלב 7 שונה, ותלוי בדרך בה הלך האדם בימיו: אם היה מ"עמי הארצות" המכלים זמנם לריק הוא מתדמה לקוף, לא עלינו; אך אם הקדיש חייו ללימוד ולתיקון המידות הוא שב להיות, כמו בגיל שנה, מלך.
לכאורה, שלב ה"גיל עשר קופץ כגדי" אינו חשוב מהאחרים; אך למעשה הוא תופס מקום מרכזי ביותר בתהליך ההתבגרות כולו. זהו בעצם השלב הכי 'הַבְלוּתי' – גיל מעבר בו הילד כבר בעל שכל והבנה, אך עדיין נטול דאגות וחופשי להשתולל כתינוק. הדרך לראות את מסלול החיים כולו כהבל – סדרת מתקני שעשוע שאנו קופצים מאחד למשנהו – היא להיות מחובר לגיל עשר ולחווית ה'קופץ כגדי'. לדבר זה יש אפילו רמז גימטרי: המלה כגדי שווה בדיוק הבל.
האמירה ש"הכל הבל" נשמעת תמיד כהבעת יאוש, אך עבור מי שבוחר בחיים זוהי חוויה חיובית וחיונית שדווקא מנצחת את היאוש. ככל שמתבגרים יש נטיה לשקוע למרירות וציניות, לראות במציאות סדרת מחסומים כבדה שאין לחצותה, ולאבד את היכולת להשתעשע עמה. במצב זה הזכירה שהחיים הם גם קצת הבל בולמת את השקיעה הזו, ומאפשרת לאדם להיוותר ילד בנפשו השומר על רעננות והתחדשות.
טבת החורפי והגשום מזמין אותנו לשוב לגיל עשר ולקפץ כגדי בשלוליות, להפיח בעצמותינו היבשות קצת מהבלי הילדות שלנו ולהחיותם מחדש.

קוף או מלך?
רמז נוסף למרכזיות גיל עשר במסלול החיים מסתתר במשמעות הקבלית של המספר עשר. הקבלה מתארת כי הקב"ה מקיים את העולם באמצעות עשרה 'כוחות' המכונים "ספירות". מבין אלו העשירית והאחרונה מכונה "מלכות" והיא מבטאת את כח ההגשמה בפועל של רעיונות רוחניים. באופן כלשהו, אם כן, גיל עשר (וחודש טבת העשירי) קשורים לכח המלכות. דבר זה חושף קשר סמוי בין גיל עשר לשלבי הפתיחה והסיום של מסלול החיים, שבשניהם מוזכר מלך. באופן מיסתורי כלשהו, סגירת המעגל בין הזקנה המתוקנת והינקות קשורה בגיל עשר, אך כיצד?
ובכן, מסתבר לומר שפרשת הדרכים המובילה לשני סוגי ההזדקנות שבסוף המדרש נעוצה בגיל עשר. בגיל מעבר זה מוכרעת השאלה אם חווית הילדות תישכח ותיעלם או שמא תמשיך לחיות בנפש האדם. כאשר היא אובדת מוביל הדבר להזדקנות השלילית; כאשר היא נשמרת – להזדקנות החיובית.
אכן, ההבדל העמוק בין 'עם הארץ' ל'תלמיד חכם' אינו נובע ממעמד חברתי או כלכלי אלא מבחירה. עם הארץ הוא מי שברגע מסוים בחייו החליט שאין לו יותר דברים חדשים ללמוד, שהוא כבר ילד גדול שיודע הכל; כתוצאה, הוא הולך ומסתגר בדעותיו עד שהופך לקריקטורה של אדם – 'קוף' המדקלם את הידוע לו מראש. תלמיד חכם לעומת זאת הוא מי שתמיד מרגיש שיש לו עוד מה ללמוד, שביחס לכל מה שהוא לא יודע הוא עדיין ילד; תלמיד נצחי כזה זוכה להזדקן באופן שלא נס ליחו, וזוכה לכבוד כמלך (בקפיצותיו הילדותיות הוא אמנם בורח מן הכבוד, אבל דווקא משום כך הכבוד רודף אחריו...).
כל אחד מאיתנו צריך מדי פעם לעצור ולשאול עצמו, האם אני רוצה להזדקן כקוף או כמלך? הדבר תלוי בנו ובשאלה אם נטפח בתוכנו את חווית הילד הסקרן והקופצני, המתלהב מלימוד דברים חדשים.

שובו של המלך
מה שנאמר כאן לגבי היחיד ניתן גם ליישום ברמת העם. כפי שאדם מבוגר ששכח ילדותו יזדקן במרירות, כך גם ציבור השוכח את חלומות ילדותו עלול להקלע לאובדן דרך.
והנה, אחד מחלומות הילדות הנלהבים במיוחד של עמנו הוא כינונה של ממלכה – עם מלך וארמון והכל, אך בגירסה יהודית. חלום זה נראה היום תלוש לחלוטין מהמציאות כמובן. לילד בן עשר לגיטימי לשחק במלכים ונתינים, אך בשלבים מאוחרים יותר הדבר נדמה כגובל בפיגור. באותו אופן השאיפה להקמת ממלכה בימי קדם מובנת, אך לרצות בכך בעידן המודרני והמפוכח זה כבר פרימיטיבי.
דחייתו על הסף של רעיון המלוכה נובע כמובן מחשש עריצות מהסוג שראינו במשטרים טוטליטריים ובחצרות המלכות המסואבות נגדם יצאה המהפכה הצרפתית. אך חזון המלך היהודי שונה בתכלית מדגם זה, ומזכיר את היחס בין שני הזקנים דלעיל: עריצות נולדת בקרב מי שסמכותו מוחלטת, שאין מעליו רשות כלפיה הוא חש כילד; בדומה לזקן עם הארץ דינו להתקשח ולהתנכר לעמו. המלך היהודי לעומת זאת הוא ריבון הכפוף תמידית לחוקיו של ריבון-על שמיימי, "מלך מלכי המלכים", ושלפיכך עליונותו על נתיניו מומתקת בהיותו ניצב לצדם כשותף בעבודת השם; בדומה לזקן התלמיד החכם משתמרת בו חווית הילד, המבטיחה כי סמכותו לא 'תעלה לו לראש' וכי יתמיד להאזין וללמוד מאחרים (אף מבחינה לשונית, מלך בעברית הוא מי שנמלך באחרים ואינו מתיימר להחליט הכל לבדו).
בשובנו בימי טבת לימי ילדוּתינו, נוכל להשתעשע השנה גם בחלום אודות שליט מסוג אחר, שאינו ראש ממשלה המושל באזרחיו ביד רמה, אלא מלך-נמלך המהווה חלק מן העם ומפיח בו רוח נעורים.