שלש אהבות שהן ארבע
בחדש תמוז מתחילים ימי "בין המצרים" – ימי החורבן – שראשיתם ב-י"ז תמוז, יום פריצת חומות ירושלים, וסיומים ב-ט' באב, יום חורבן בית המקדש (הראשון והשני). עבודתנו שלנו בימים אלה צריכה להיות מכוונת לתיקון החורבן, ולשם כך יש להבין את סיבותיו. רגילים להזכיר כי החורבן היה בשל שנאת חנם, ותיקונו באהבת חנם. אמנם, כפי שנראה, בדברי חכמים אנו מוצאים מגוון של סיבות לחורבן.
גם בנוגע לתיקון באהבה יש מקום לפירוט, משום שבלבו של יהודי נדרש מקום לכמה אהבות. מקובל שיש שלש אהבות "עצמיות" (כלומר, אהבות שרשיות וכוללות, שכל אחת חשובה בפני עצמה): אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל. אמנם, לפעמים מפורש כי ישנה אהבה חשובה נוספת, שצריכה לכלול את שלש האהבות הללו – אהבת ארץ ישראל. התבוננות מיוחדת במהותה של אהבת הארץ נדרשת כאשר רוצים לבנות מחדש את הארץ, אחרי חורבנה. אחרי ההתבוננות בסיבות החורבן נשוב לראות כיצד ארבע האהבות מתקנות אותן.
סיבות החורבן
בנוגע לחורבן בית ראשון נאמר: "מקדש ראשון, מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים" – בבית ראשון היו שלש העבירות החמורות, עליהן נאמר "יהרג ואל יעבור".
בנוסף, מפורשת סיבה כללית נוספת לחורבן הארץ – "'על מה אבדה הארץ?... על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם...' – שאין מברכין בתורה תחלה". לפני שעוסקים בתורה יש לברך את ברכות התורה – ברכות שמזכירות את מקורה האלוקי של התורה, ובכך מגבירות את האהבה ללימוד התורה ומחדירות באדם את הענוה וההתבטלות הנדרשות כאשר עוסקים במה שמקורו הוא על-אנושי. ורמז: תורה (611) שוה בגימטריא אהבה (13) פעמים בטול (47) – לימוד התורה דורש אהבת תורה ובטול בפני נותן התורה, להם זוכים על ידי ברכות התורה.
על חורבן בית שני נאמר כי היה מפני שנאת חנם, כפי שהוזכר. שנאת חנם בין איש לרעהו בנויה על תפיסת עולם אגוצנטרית, כאשר כל אדם נוסף מאיים, בעצם קיומו, על ראית האדם את עצמו כמרכז העולם ועל יכולתו להתפשט בלי כל מונע על המציאות כולה (ביטוי פשוט לשנאה כזו הוא האיבה-הבלתי-מוסברת שחש אדם שישב לבדו בחדר כלפי מי שנכנס אליו לפתע – עד כה תודעתו שלו מלאה את כל החדר, וכשאדם נוסף נכנס הוא חש כי הוא דוחק את מקומו). חומרתה של שנאה כזו ותוצאותיה ההרסניות לבנינה של אומה מובנות. בבית שני שנאת הזולת לא הביאה לתופעות של שפיכות דמים, אך גם אם לא מגיעים לפגיעה בזולת, וכל אחד מקפיד על 'חיה ותן לחיות', הקיום נעשה בודד ומנוכר ויש פגיעה אנושה במרקם החברתי ובאפשרות לכונן מערכות יחסים אמיתיות – מערכות של ברית והתקשרות, ולא של ניצול הדדי.
במקום אחד יש יותר פירוט לגבי חורבן בית שני: "מפני מה גלו? מפני שאוהבים את הממון ושונאין איש את רעהו". אהבת ממון עלולה להוביל לאיסורים חמורים – הונאה, גניבה, גזל ופגיעה בזולת – ולכל הפחות להימנעות ממצות צדקה ועזרה לזולת, אך חכמים מפרשים כי בימי בית שני היו "זהירין במעשרות" ולא נמנעו מ'פריעת החוב' כלפי הנצרכים. אם כן, מה הבעיה באהבת הממון לכשעצמה? מבואר בחסידות כי מי ששקוע כל כולו ברדיפת ממון וטרדות הפרנסה הריהו בגדר "עובד עבודה זרה בטהרה" – הממון עצמו הופך לאליל לו סוגדים, גם אם אין בכך איסור עבודה זרה בוטה ומפורש. אבל, במובן מסוים יש חומרה יתרה באהבת הממון: עבודה זרה כפשוטה, פניה לאלילים, היא מעין 'תחרות' עם ה' (והנביאים מדמים אותה להכנסת "צרה", כלומר אשה שניה, לביתו של ה'), אבל אין בה שכחה מוחלטת של ה'; לעומת זאת, מי ששוקע כל כולו במרדף אחרי הכסף, ללא מודעות לכך ש"ברכת ה' היא תעשיר", פשוט מגיע לשכחת ה' והתעלמות ממנו. במלים אחרות, עבודה זרה היא עיוות של תפיסת השמימי והעל-טבעי, אך אהבת הממון והסגידה לו היא שקיעה במציאות הגשמית-הרציונאלית ושכחת כל מה שנמצא מעבר לה.
אם כן, ניתן לסכם שש סיבות לחורבן: שפיכות דמים, גילוי עריות, עבודה זרה, חסרון ברכת התורה, שנאת חנם, אהבת ממון (המדייק יבחין כי מנינו את הסיבות בסדר זה, משום שהוא משקף התקדמות מדורגת מהחוץ אל הפנים – ממעשה שיש לו חשיפה פומבית, דרך מעשים שנעשים בסתר ופגמים במודעות האדם, עד לפגם שהוא כמעט בלתי-מודע; ככל שהפגם דק ובלתי-מודע יותר, הוא יותר קשה לתיקון, כמובן).
לתקן את אהבת הארץ
כיצד מתקנות האהבות הנדרשות מיהודי – אהבת ה', אהבת התורה, אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל – את סיבות חורבן המקדש והארץ?
שלש התאמות הן 'שקופות' לגמרי: ברור שהתיקון לשנאת חנם הוא אהבת ישראל, וכשם שהשנאה היא על עצם נוכחותו של מי שמאיים על הבלעדיות שלי בעולם, בלי צורך בהצדקה על ידי מעשיו, כך גם האהבה היא אהבת חנם – אהבה מעצם היותו אחי היהודי, ללא צורך בהצדקות נוספות (נשים לב שלא מדובר על 'קבלת השונה', סובלנות או חמלה כלפי כל נברא, אלא דווקא על "אהבת ישראל", משום שהתיקון להתכנסות האגוצנטרית הוא לא היכולת 'לסבול' את מי שנמצא בחוץ, אלא כריתת ברית אמת עם הזולת, ברית של קשר וחבור ללא תנאים, שהבסיס לה הוא האחווה ושיתוף הגורל שבין היהודים). בדומה לכך, ברור שהתיקון להעדר ברכת התורה – שמבטא כאמור יחס של זלזול כלפי התורה וייחודה האלקי – הוא אהבת התורה. שלישית, אחרי שהורחב כי אהבת הממון היא בעצם שכחת ה', מובן גם כי התיקון שלה הוא באהבת ה' וזכירתו המתמדת.
נשארו שלש העבירות החמורות ואהבת הארץ; אך מה הקשר ביניהן?
ובכן, המדרש אומר "שלושה הן שהיו להוטים אחר האדמה ולא נמצא בהם תועלת: קין [שהיה 'עובד אדמה' ולבסוף הרג את אחיו], נח [שהיה 'איש האדמה' ולבסוף השתכר מיין הכרם שנטע והתגלה ערום בתוך אהלו] ועוזיה המלך [שהיה 'אוהב אדמה' ולבסוף גבה לבו ורצה לשמש בכהונה גדולה ולפיכך נצטרע]". מתברר כי אהבת אדמה שאינה מתוקנת היא שרש לשלוש העבירות החמורות – קין נעשה שופך דמים, נח הגיע לגילוי ערוותו, ועוזיה המלך הגיע לגאווה ופולחן עצמי, השרש הנפשי של עבודה זרה. לכאורה, אהבת האדמה היא ערך חשוב. בכל העולם, מי שמעבד את אדמתו קשור יותר לטבע ולבוראו מאשר מי שעוסק במסחר או אומנות, ובארץ ישראל אהבת האדמה היא היא אהבת הארץ. אם כן, מדוע מובילה אהבת האדמה לנפילות חמורות כל כך?
המדרש מדגיש כי הפגם היה בשל הלהיטות המופרזת אחרי האדמה. כאשר אהבת הארץ נעשית חזות הכל, ואין בה התכללות של האהבות הנוספות, היא מובילה להתנכרות כלפי אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל (כך ניתן היה לזהות בדור האחרון, כי מי שהתמקד כל כולו בחיפוש פיסת אדמה, בישוב הארץ, הגיע לזלזול ואף איבה כלפי מי שנדמים לו כ"מבלי עולם" – אלה העוסקים בתפלה ובעבודת ה', לומדי התורה ואף ה'עסקנים' שענינם גמילות חסדים לכל יהודי פרטי, בארץ ובחו"ל). לכן מוגדרת אהבת ארץ ישראל כאהבה רביעית, כוללת, ולא כאחת האהבות העצמיות. רק כאשר יש התכללות ואהבת הארץ מכילה בקרבה אהבת ה', אהבת תורה ואהבת ישראל, מתברר כי יש תועלת עצומה בארץ ובאהבתה, והיא הכלי המכיל את כל האהבות והיעודים. אז מתברר כי ארץ ישראל היא המקום המיוחד והנבחר בו ניתן להשכין את ה', להבין באמת ובבהירות את תורתו ולטפח את כשרונותיו הסגוליים של עם ישראל.
