טבת: מהתבדלות לתיקון עולם

היהדות מזוהה בעיני רבים כדת לאומית ומסתגרת שאינה פונה לכלל האנושות. אך החזון השלם של היהדות, המוזכר רבות בכתבי הנביאים, הוא של הרחבת אור התורה לכל העמים ולכל תחומי החיים, במטרה להביא את העולם כולו לעידן חדש של אחדות והארה. שלב מפתח בתהליך זה אמור להתרחש בחודש טבת ואליו נקדיש את ההתבוננות החודשית שלנו.

קיצוץ כנפי המקדש

חוץ מצום תשעה באב ישנם לאורך השנה שני צומות נוספים, פחות מוכרים, המבטאים שלבים מוקדמים בדרך לחורבן הבית הראשון: עשרה בטבת, המציין את תחילת המצור על ירושלים, ושבעה-עשר בתמוז, המציין את יום פריצת החומות וכיבוש העיר. נשאלת השאלה, מה כה משמעותי בשני שלבים אלו ש'זיכה' אותם בימי צום משל עצמם? האם הפסדי ביניים במלחמה ראויים לזכרון כמו החורבן עצמו?

הסבר אפשרי אחד הוא שבהצבת המצור ובפריצת החומות נפלו שני מעגלים מקיפים המהווים חלק אינטגרלי מהמקדש עצמו. המקדש כמו עומד במרכז ופורש שתי כנפיים כלפי חוץ: כנף אחת לתוככי העיר בה הוא שוכן, וכנף שניה הלאה משם אל העולם כולו. ניתן לכנות כנפיים אלו הכנף הלאומית והכנף האוניברסלית. כאשר צרו הבבלים על ירושלים ובודדו אותה מן העולם הם קיצצו את הכנף האוניברסלית של המקדש, וכאשר פרצו את החומות וכבשו את העיר הם קיצצו את הכנף הלאומית. כאשר הגיעו בתשעה באב לבית המקדש והחריבוהו, היה איפוא הדבר כקטילת ציפור קצוצת כנפיים.

כעת נתמקד בעשרה בטבת, הכנף האוניברסלית של המקדש. בתפילה שנשא ביום שייסד את בית המקדש, הצהיר שלמה המלך כי הוא פתוח לכל בני האדם: "וגם אל הנָכרי אשר לא מעמךָ ישראל הוא, ובא מארץ רחוקה למען שמךָ... ובא והתפלל אל הבית הזה... אתה תשמע... ועשיתָ ככל אשר יקרא אליךָ הנָכרי, למען ידעון כל עמי הארץ את שמך..." (מלכים א ח, מא-מג). אכן, בנבואת ישעיה נאמר על בית המקדש מפורשות "כי ביתי בית תפִלה יִקָרֵא לכל העמים" (ישעיה נו, ז) וכי עם ישראל נועד להיות "לְאור גויִם" (ישעיה מט, ו). בית המקדש הראשון לא מילא יעוד זה, אולם אין שאלה שאליו הוא נשא את עיניו. הצבת המצור על ירושלים בעשרה בטבת כמו חסמה את האופק האוניברסלי של המקדש, כופה על היהדות להתכנס לתחום הלאומי בלבד.

לפנינו אם כן פירוש חדש לצום עשרה בטבת: זהו יום האבל על החזון העולמי של היהדות, על אובדן יכולתה להאיר לכל העולם והצטמצמותה למצב בו היא מאירה לעצמה בלבד.

נסיונות כושלים לאוניברסליות

פירוש זה מתחבר באופן מעניין ביותר לשני אירועים נוספים הקשורים בעשרה בטבת. האירוע הראשון הוא תרגום התורה ליוונית, "תרגום השבעים" המתוארך בח' בטבת ועליו נאמר כי החשיך את הארץ לשלושה ימים – כלומר בדיוק עד עשרה בטבת (אכן, גם ימים ח' וט' בטבת מוגדרים כ"תענית צדיקים" שיחידי סגולה צמים בהם). האירוע השני הוא הולדת ישו, שישנה מסורת ביהדות המתארכת אותו בט' בטבת (ואף טוענת שזו אחת הסיבות לקביעת התענית של יום זה).

מה המכנה המשותף לשני אירועים אלו? שניהם מבטאים נסיונות כושלים להפוך את היהדות לאוניברסלית. תרגום השבעים הביא את התנ"ך לכל איש משכיל באימפריה היוונית, אלא שהיה זה תרגום שסירס את עוקצה היחודי של התורה וגרם לה להיראות כספר חָכמה שגרתי, "פילוסופיה יהודית" נטולת כל פלא או שגב. אכן, סופו של תרגום השבעים שהוביל לטשטוש הפערים בין היהדות ותרבות יון, להתיוונות והתבוללות, ובסופו של דבר לרדיפת היהודים שומרי המצוות. הנצרות היא מקרה קיצוני עוד יותר. הנצרות המוקדמת לא הגדירה עצמה כדת חדשה אלא כיהדות מתחדשת הפותחת שעריה לכלל האנושות. ברם, אגב כך היא ביטלה לחלוטין את המצוות והתורה שבעל-פה, מוציאה עצמה בכך מהיהדות, והפכה גם היא ליריבתה.

אירועים אלו מחזקים את הרעיון כי עניינו של עשרה בטבת, וכן הימים שלפניו, הוא הפצת אור התורה לשאר העמים – גם אם ארוכה עוד הדרך למימוש מתוקן של יעוד זה.

חג עשרה בטבת העתידי

אם בעשרה בטבת שב והוחמץ חזון תיקון העולם היהודי, הרי שבו הוא גם אמור להתממש באופן מתוקן. כל הצומות עתידים להפוך לחגים, וביכולתנו לנסות ולשער איזה מין חג יהיה עשרה בטבת.

שני קטעים מהגמרא באים לעזרתנו. הקטע הראשון הוא מדרש אגדה אודות אדם הראשון. המדרש מספר שכשראה אדם בבוא החורף כי הימים הולכים ומתקצרים, הוא סבר כי זהו עונש על חטאו והחליט לחזור בתשובה. שמונה ימים הוא ישב בתענית ותפילה עד שהגיע יום ההיפוך החורפי – היום הקצר ביותר שאחריו שבים הימים להתארך. יום זה חל תמיד בסביבות ראש חודש טבת, או קצת לפניו או קצת אחריו (השנה למשל הוא היה בכ"ד כסלו). הבין אדם שהתקצרות הימים בחורף היתה דרך הטבע, ומייד הכריז על שמונת ימי חג. מהשנה הבאה ואילך הוא קבע שכל הימים האלו יהיו ימי חג. עמים שונים אימצו חג זה, מסבירה הגמרא, אלא שהפכו אותו לחגי עבודת אלילים.

למשמע סיפור זה קשה שלא לחשוב מייד אודות חנוכה. חנוכה נמשך שמונה ימים, הוא מתקיים תמיד בסמיכות ליום הקצר ביותר, והוא מוקדש לנושא מלחמת האור בחושך. אכן, סביר מאוד לשער כי בייסדם חג זה עמד לנגד עיני חז"ל הקשר בין המלחמה ביוונים לבין יום ההיפוך, והם הורו לחוג את חנוכה באופן המתקן את החג האלילי ומגביר את האור על החושך לא רק במובן ארצי אלא גם רוחני – הנצחון על האלילות עצמה.

אלא שתיקון זה הוא רק לשמונת הימים הראשונים, אלו שכנגד התגברות החושך. מה עם שמונת הימים הבאים בהם הולך וגובר האור? כאן אנו נדרשים לקטע התלמודי השני. הפעם מדובר בסוגיה הלכתית, מחלוקת בין הלל לשמאי לגבי אופן הדלקת נרות החנוכה: לשיטת בית הלל (לפיה אנו נוהגים) יש להדליק בתחילת החג נר אחד, ואז מדי יום להוסיף נר עד שמגיעים לשמונה נרות בסוף החג. לפי שיטת בית שמאי לעומת זאת, יש לנהוג הפוך: להתחיל משמונה נרות ואז מדי יום להוריד נר עד שבלילה האחרון מדליקים נר אחד בלבד.

איננו נוהגים כבית שמאי, אך מקובלנו במסורת שלעתיד לבוא עתיד בית הלל להסכים לדעת בית שמאי וההלכה תיפסק לפיו. כיצד יראה חנוכה אז? לכאורה שיטת בית הלל פשוט תוחלף בזו של בית שמאי. אולם בהשראת הסיפור אודות החג של אדם הראשון ניתן לדמיין אפשרות נוספת: שמייד לאחר שנסיים לחוג את שמונת ימי החנוכה כרגיל, נמשיך ונדליק נרות במשך שמונה ימים נוספים – הפעם בכמות הולכת ופוחתת כשיטת בית שמאי. אם נעשה זאת, יכפיל חג חנוכה את אורכו ויסתיים בדיוק... בעשרה בטבת! חנוכה וצום עשרה בטבת יתאחדו לכדי חג אורות אחד גדול.

(המדקדקים ישימו לב כי מספר הימים בכסלו אינו קבוע – לפעמים יש בו 29 ימים ולפעמים 30 ימים – ואם כן לא ברור כיצד הכפלת ימי חנוכה תסתיים תמיד בעשרה בטבת. ובכן, נשים לב שניתן לעשות את הצעד מההדלקה לפי בית הלל להדלקה לפי בית שמאי בשתי דרכים: ניתן לעבור ישירות משמונה נרות ביום השמיני של חנוכה לשבעה נרות למחרת, כאשר אז אורכו של החג הכפול יהיה 15 יום; וניתן להדליק למחרת היום השמיני שוב שמונה נרות ורק אז להתחיל לרדת, כאשר במקרה זה אורך החג הכפול יהיה 16 יום. שתי הדרכים בדיוק פותרות את בעיית האורכים השונים של כסלו: כאשר כסלו יהיה בן 29 יום ניתן לנהוג לפי הדרך הראשונה, וכאשר הוא יהיה בן 30 יום לפי הדרך השניה. כך יובטח כי סוף החג הכפול יפול תמיד על עשרה בטבת).

איחודם של חנוכה ועשרה בטבת הרה משמעות. חנוכה עומד בסימן התבדלות מהאלמנטים השליליים וה'חשוכים' שבתרבות העמים האחרים. זהו חג חשוב המאפשר לנו להתחבר לאיכויות הייחודיות של התורה והיהדות; אך תכלית ההתבדלות היא לשמש מנוף לבירור תרבויות העולם – מציאת האמת והטוב בהן והעלאתם. בחג שאנו מציעים כאן ישמשו שמונת הימים הבאים בדיוק לתכלית זו: תיקון התרבות העולמית עד שתאיר כולה באור אלוקי. מסיבה זו, הצורך בהארה מצדנו ילך ויפחת בהם. בשיאם, במה שיהיה חג עשרה בטבת העולמי, ידליק העולם כולו נר יחיד – סמל לשלום ולאחדות שישררו בו.